איך לעבור את התקופה הזו בצורה שפויה



                                                                                                                       



רציתי לכתוב על סליחה, על יום כיפור, על מעשים שבין אדם לחברו (פחות מאמינה בבן אדם למקום).

רציתי לחדד ולהרחיב את הקושי באמירת הסליחה, כפי שכתבתי בפוסט הזה.

לי הרגיש נכון יותר להושיט יד לעזרה.



אחרי יומיים של ניסיון לעבוד מהבית תוך כדי שיחות זום של הילדים בבתי הספר, עזרה במטלות הבית ותמיכה טכנית, לא היה לי ספק שאני לא לבד בתסכול הזה.

איך אני עוזרת לילדים שלי ללמוד בתקופה הזו?

איך אני ממשיכה לעבוד כשכולם בבית?

אז עצרתי רגע והתחלתי לנסות לארגן את היום קצת אחרת.

וכשהגעתי מוכנה עם סדר יום אחר עבור עצמי, סיימתי אותו עם אנרגיה אחרת.

זה ברור לי שיותר מכל הורים זקוקים בימים אילו להקשבה, הכלה ומקום שיוכלו לפרוק בו רגשות.

אנחנו יצורים חברתיים, אנחנו לרוב מעדיפים ללכת לפסיכולוג או לטיפול רגשי ולראות, לחוש, להרגיש, להריח, להבין את התנועתיות ושפת הגוף של האדם עימו אנחנו נפגשים, מתראים, מדברים.
יצירת הקשר מאוד חשובה לי כאדם, כמטפלת.

לפני חצי שנה היכתה בי המחשבה שמפגשים יעברו בצורה מקוונת. חשבתי שיש בחווית המפגש הדיגיטלי משהו שיוצר ריחוק שלא מאפשר את הפתיחות והקשר האינטימי שמצופה ממפגש בין הורים למנחה.
הקשר, תחושת הביחד, משהו במפגש פנים מול פנים קורה שפגישה מקוונת לא יכולה להחליף.  



אבל אז קפצתי למים הוירטואלים והתחלתי לשוחח ולעזור להורים שהתקשו מאוד בתקופת הסגר הראשונה.
תקופה של חודשיים בהם הכל היה סגור, לא כמו עכשיו שהחנויות ברובן פתוחות, רוב העסקים שאינם בתי אוכל ואירועים עובדים כרגיל, בתי כנסת, הפגנות..
(לא ברור איך אפשר להוריד את רמת התחלואה באופן הזה, אבל נו טוב.. כנראה שמקבלי ההחלטות יודעים לאן הם רוצים להגיע).

הפגישות הראשונות אכן היו שונות עבורי. זום מרגיש לי קצת קר.

אך ברגע שכל הריכוז והמבט מופנה לזוג הורים שמחליט להיפתח ולשתף בכאבים, בקשיים ובתחושת הכישלון שהם חווים, התפתחה אינטימיות אמיתית.

המבט הזה אל תוך העיניים, אל תוך פנים שאומנם פיזית רחוקים אך במסך פתאום הם קרובים יותר, קימטוטים והבעות קטנות שרק הקרבה הזו של המסך מאפשרת לי לזהות, יצרה את הקשר העמוק שאיפשר להם ההורים, להישען עליי ולי להכיל אותם ולהיות שם עבורם.

אז מה היתרונות במפגשים המקוונים?

  • יתרון טכני של בייביסיטר, נסיעה, פקקים, חניה. אין ספק שכשאנחנו קובעים פגישה מקוונת כל זה נחסך. כמה דקות לפני הפגישה מסתגרים בחדר, מארגנים כוס מים/ קפה וצוללים לתוך המפגש.
  • במפגשים מקוונים יש שמעידים על תעוזה לומר דברים שלא יאמרו בחדר. קצת כמו התחושה שאנשים מרגישים שקל להם יותר לכתוב בלי להזדהות.

ויש גם חסרונות

  • בעיות רשת שעלולות לקטוע את השיחה בדיוק באמירה חשובה או פרץ רגש. השיחה יכולה להיתקע או להעלם ולחזור
  • קורה שילד מסיט את תשומת הלב של ההורים כי עוד לא נרדם או כי קרה משהו שלא יכול לסבול דיחוי.

אני חושבת שהפתרון לזה הוא ההבנה שיש צורך בגמישות.
כי לא משנה לאיזה חדר אטום ניכנס או שנערך מראש ונרדים את הילד או שנתחבר לרשת אינטרנט דרך הטלפון, החיים הם דינמיים וחלק מהתהליך הטיפולי הוא להיות יצירתיים ולנסות למצוא פתרונות שנוכל לקבל ולהמשיך הלאה.
והנה לכם דוגמה לגמישות ויצירתיות מהסגר הקודם: היינו 4 אנשים בשיחות זום, 3 ילדים זום בית ספר ובן זוגי שהיה בשיחת עבודה מאוד חשובה. האינטרנט שבק. הוא התחבר להוט ספוט דרך הסלולר. פתרון יצירתי לילדים היה לעצור את שיחות הזום בבית. אחת הבנות עברה לשכנים (הבנות באותה כיתה ויחד עלו לזום עם המורה) הצעירה נכנסה לשיעור של הקבוצה השניה שהתקיים שעה מאוחר יותר והגדול קיבל פטור.
גמישות ומחשבה יצירתית.

אז מי ההורים שעזרתי להם?

  • הורים שנזקקו להחזיר את הגבולות בבית, את סדר היום, את שעות השינה שהתהפכו
  • הורים שהילדים שלהם החלו לחוות חרדות, התפרצויות זעם, קושי בויסות הרגשי (ויסות רגשי = היכולת של אדם לאזן את התחושה, את הרגש בהתאם למצב נתון )
  • הורים שהם עצמם היו חסרי וודאות, חסרי סבלנות ויכולת הכלה לילדים
  • הורים שהיו צריכים את המקום הזה לפרוק, את המקום שבו ירגישו שמישהו מחזיק אותם, מכיל אותם, מאפשר להם להיות נזקקים, שמאפשר להם להישען ולהיעזר ולא רק לעזור ולהיות משענת עבור מישהו.


הבשורה הטובה היא שאפשר להמשיך להגיע לפגישות פרונטליות, לא חייבים פגישות מקוונות.
אבל תדעו שמקוון זו גם אופציה.







הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.