הידעתם כמה חשובה סליחה? רשמים והתייחסויות מכנס תרפיית הסליחה

הבטחתי לכתוב תובנות ומסקנות מכנס תרפיית הסליחה שהייתי בו ביום רביעי 

והנה אני יושבת ומעבדת את החומרים והרשמים שכתבתי לעצמי במחברת 

אז הכנס עסק בנושא הסליחה.
נושא עמוק ומשמעותי שאנחנו לא נותנים עליו מספיק את הדעת. 

כתבתי מאמר נוסף על הקושי שלנו לומר סליחה, אפשר לקרוא אותו כאן

כבר מילדות אנחנו באוטומט לומדים להגיד סליחה כשאנחנו מרביצים, חוטפים, מציקים לחברים שלנו. 

גם כשאנחנו רוצים לעבור במקום צפוף, נאמר "סליחה, אפשר לעבור" כדי שיפנו לנו את הדרך
נאמר סליחה כשנרצה לפנות לאדם זר "סליחה.. מה השעה?" "סליחה, אפשר לשאול שאלה"? 

אנחנו משתמשים במילה הזו ולא בטוח שאנחנו יורדים לעומקה ומשמעותה. 

מהי סליחה בעצם,

האם תמיד אנחנו צריכים לבקש סליחה ממישהו אחר או שלפעמים אנחנו צריכים לבקש סליחה מעצמנו.

האם כשאנחנו אומרים סליחה אנחנו באמת מתכוונים לזה, לוקחים אחריות על הפגיעה שפגענו ומתנצלים מכל הלב
או שאנחנו מבקשים סליחה כי זה מה שהחברה לימדה אותנו שעושים.
כשמישהו פוגע בנו ומבקש מאיתנו סליחה,
אנחנו מחליטים לסלוח, או אולי לא לסלוח. מה זה אומר על המעשה עצמו?
האם קבלת הסליחה של אדם שפגע בי משמעותה שזה בסדר מה שהוא עשה ואני סולחת?
האם זה מקטין מהמעשה עצמו? 
ואם אהיה יותר ספציפית,
אם אדם א' הרג אדם ב' והמשפחה של אדם ב' זועמת ומעוניינת בנקמה.
האם העובדה שבן משפחה יסלח לרוצח משמעותה שזהו, נגמר והעבירה נסלחה ונשכחה?
והאדם שבחר לא לסלוח, לנטור טינה, לרדוף אחר נקמה, להיות מלא בכעס והתנגדות – איך זה משפיע על חייו, על הבריאות שלו, על מערכות היחסים שלו.
בשאלות האלה ובאחרות דן הכנס. 

ההרצאה הראשונה הייתה מפי פרופ' רוברט אנרייט. חוקר את הסליחה כבר מעל 30 שנה.
בהרצאתו הוא דיבר על הכעס שאנחנו מסתובבים איתו, הכעס כלפי אדם אחר שפגע בנו.
אומנם אני מגיעה לכנס עם רקע קרימינולוגי
וכשמדובר על פגיעות לרוב השיח הוא על פגיעות מין, אלימות, הונאה וכדומה.
אך בואו נחשוב על היום שלנו ואתן דוגמה:
חברה שלי חגגה יומולדת והזמינה את כל הילדות שאיתה בכיתה או בחוגים.
מתוך 20 בנות היא הזמינה 15. אותן 5 בנות שלא הוזמנו נפגעו מאוד.
אחת מהן ממש כועסת ומאוכזבת.
היא מסתובבת עם הכעס הזה בתוכה.
כשהיא מסתובבת עם כעס, מחקרים מראים שיש עליה בלחץ, מתח ובהמשך עוד סימפטומים גופניים.
אז מה עושים כדי להפסיק לכעוס?
צריך לסלוח.
אבל איך, איך אני יכולה לסלוח לאותה חברה שפגעה בי ולא הזמינה אותי ליומולדת.
כדי למצוא סליחה בליבנו, אנחנו צריכים להחליט שאנחנו מעוניינים בזה.
ישנם כמה תהליכים שקורים
1. להחליט שאני סולחת. שלא אעשה כל רע למי שפגע בי
2. להבין את הצד השני, למצוא חמלה כלפיו
3. לקבל את הכאב. את הכאב שאני חשה. ולעבד אותו. לדבר עליו
4. לתת משהו חיובי לאותה חברה שפגעה בי. לתת לה את מתנת הסליחה. 

מכירים את משל הכרם והשועל?
השועל נכנס עם בטן ריקה, התמלא ולא יכול היה לצאת. רק כאשר התרוקן שוב, היה פנוי לצאת ולהמשיך הלאה.
בואו נדמה את הענבים שבכרם לכעס.
נקודת המוצא שלי היא בלי כעס, רוגע כלשהו.
אני נפגעת ומתמלאת כעס, נקמה, התנגדות. ולא אוכל להשתחרר מזה ולצאת מזה כל עוד אני מחזיקה את אותן רגשות.
רק כאשר אחליט לשחרר
רק אז אתרוקן שוב ואצליח לעבור הלאה. 

שולחת אתכם לעשות תרגיל: 
בחרו אדם שפגע בכם.
תחשבו ותחשפו את הכעס שלכם.
תשאלו את עצמכם –
האם התמודדתם עם הכעס?
האם אתם מרגישים בושה מסויימת על הכעס ורגש ההתנגדות?
האם אתם מבינים שאותו כעס משפיע על הבריאות שלכם, על מערכות היחסים שלכם?
האם אתם יכולים לשחרר? 

בהמשך היום שמעתי הרצאות שהתייחסו לתהליכי סליחה שהאדם עושה עם עצמו.
הסיפור של אוה קור – ניצולת שואה. 
היא ואחותה התאומה עברו ניסויים קשים מאוד תחת ידיו האיומות של דר' מנגלה.
לאורך השנים היא התמודדה עם הכעס ואשמה גם כלפי הנאצים, כלפי מה שקרה לה, כלפי אימא שלה (איך היא לא שמרה עלינו).
אחותה התאומה היתה חולנית כתוצאה מכל הניסויים ואווה החלה לחפש רופא שהיה שם במרפאה על מנת להבין באיזה חומרים השתמשו וכך אולי לעזור לאחותה.
היא פגשה את דר' מונש. אומנם הוא לא יכול היה לעזור לה כי לא היה לו מושג באילו חומרים השתמש דר' מנגלה. אבל הוא כן התייחס אליה בכבוד, מה שהפתיע אותה מאוד.
לקח אחריות והודה במעשים הנוראים שעשו לה. ואף חתם על מסמך המאשר כי הוא ושותפיו ביצעו מעשים נוראים במהלך השואה.
ההכרה הזו, לקיחת האחריות מצידו, אפשרו לאווה להתיר את עוצמות הכעס והנקמה אצלה בנפש. 
היא מצאה מקום בליבה לסלוח ובכך הסירה מעליה שנים של עול כבד. היא הרגישה משוחררת.
וזו נקודה חשובה
כאשר הפוגע לוקח אחריות אמיתית, מכיר בעובדה כי הוא פגע ומבקש סליחה מהנפגע, לנפגע הרבה יותר קל לשחרר את העומס הרגשי בו הוא נמצא.
תחשבו על זה,
כשאתם נפגעים ממישהו, אתם רוצים שיתנו לזה הכרה, שיבינו אתכם ומה עבר עליכם. 
וברגע שהצד השני לוקח אחריות ומבין כי הוא עשה מעשה שפגע בכם, משהו אצל הנפגע נרגע. 

עוד דובר על תהליכי סליחה אצל ילדים

איך בעצם מלמדים ילדים לקחת אחריות על המעשים שלהם
להכיר בעובדה כי הם פגעו במישהו ועליהם להתנצל – לא בגלל שלימדו אותם על אוטומט "תבקש סליחה"
במערכת החינוך קיים פרויקט שנקרא "המסע אל הסליחה".
תהליך של מספר מפגשים שמוקדש ללמוד ומתן כלים, לשיתוף ברגשות תוך הבנה קוגניטיבית והתנהגותית.
לבקש סליחה לא מעיד על חולשה.
כשמישהו פוגע באחר ואחכ מבקש ממנו סליחה מתוך לקיחת אחריות, אין זה אומר שהוא חלש.
נהפוך הוא.
יש לו את העוצמה להודות שטעה ולהתנצל.
בתום הפרויקט שבוצע במספר בתי ספר, העידו התלמידים
כי זה פתח עבורם דלת להתמודדות חדשה, הם הרגישו בטוחים יותר לדבר על הרגשות שלהם כי הקשיבו להם.
רמות האלימות והתפרצויות הכעס פחתו.
הילדים קיבלו כלים להתמודד ולדבר את הרגש במקום להתנהג אותו. 

הכנס היה משמעותי והתייחס גם לנקודות קרימינולוגיות, סליחה בין פוגע ונפגע בכל הקשור לעוברי חוק ונפגעים. תהליכי צדק מאחה והמשמעות שלהם בתהליך הסליחה.
סליחה חשובה לתהליכים פנימיים שכל אדם עובר עם עצמו.
סליחה פנימית, לאו דווקא לאדם אחר.
עלינו לדעת לסלוח לעצמנו כשאנחנו טועים, כשאנחנו מצפים מעצמנו לדבר מסוים ולא מצליחים. הכנס חידד עבורי נקודות, העלה מחשבות
והנה הצבתי לעצמי מטרות עתידיות בנושא. שנדע תמיד להיות בצד הסולח