הקשר בין טו׳ בשבט לעדינות

״טו בשבט הגיע, חג לאילנות״ 

נטיעות, פירות יבשים, שירים ומנהגים נוספים שאנחנו מכירים מהחג.
כבר במשנה מצויין ראש השנה לאילן ובתחילת המאה 21 מצוין טו בשבט גם כיום ציון אקולוגי ושמירה על החי והצומח. 

בשנה האחרונה הצטרפו לצוות שלי מקלונים.

ואיזה יום יותר מתאים מיום להולדת לאילן, לספר ולהתמקד בעבודה הרגשית שעושים המקלונים. 

מה זה מקלון בכלל? 

שאלה טובה..
מקלונים הם חרקים. יש להם גוף דק וארוך, מאוד דומה לענף או גבעול. באופן זה הם מגנים על עצמם מפני טורפים. 

איך אפשר לעבוד עם חרק? 

נכון, עבודה עם מקלונים לא מתאימה לכל ילד/ה.
מקלונים הם חרקים מאוד מאוד עדינים. אנחנו לא מרימים אותם, אוחזים אותם, מלטפים או כל פעילות שחיה פחות עדינה כמו ארנב, שרקן, ועד כלב וצב מאפשרים.
באופן כללי יש בעלי חיים שאפשר להתאים לכל ילד/ה עפ״י המטרות הטיפוליות שלו. אבל זה הסבר לפוסט אחר.
אם נחזור למקלונים, עדינות, איפוק, וראיית האחר הם שם המשחק בעבודה איתם. 

דורון, ילד בן 5.5 שהגיע בעקבות קושי בויסות חושי.
הכוונה שהוא חווה בצורה שונה את התחושות והמגע בגוף.
תפר בגרביים יכול להטריף אותו, הוא ילבש את המכנסיים והחולצה הפוך, שוב, מאותה סיבה שהתפרים מפריעים לו.
כשהוא יחבק את הוריו, החיבוק יהיה מאוד חזק ולא ככ נעים להם. כשהוא מלטף את הכלב, הוא ישתמש בכוח באופן לא מותאם.
עם דורון היה צורך לעבוד הרבה על המגע ואיך הסביבה חשה אותו.
הוא אומנם מרגיש לכאורה, עדין, אך בפועל העדינות שלו נחווית באופן חזק אצל האחר. 

התחלנו לעבור עם הצבה שלי. בעל חיים חזק קשה שמסוגל לעמוד באחיזה נוקשה.
תוך כדי העבודה אני משקפת לו איך אני רואה את המגע ומאפשרת לו לגעת במקביל בחפצים רכים, עדינים יותר ואיך זה מרגיש לו.
בהמשך יצרנו עולם שלם של משחק דימיוני עם בובות של חיות עשויות מפלסטיק ותוך כדי שילבתי בובות אצבע עשויות מבד ולבד.
אין ספק.. המגע לא תמיד היה נעים לדורון.
הוא הביע תסכול וחוסר נוחות.
אך המטרה היתה שהוא יחוש נוח במידה מסוימת עם המרקמים השונים ולרכך את המגע שלו.
בעזרת החומרים העדינים והרכים, הוא הצליח אט אט לחוש את ההבדל בין מגע קשה למגע קצת פחות קשה ועד רך.
באחד המפגשים הצעתי לצרף את אימו, שגם היא חווה קושי עם ויסות תחושתי והמגע של דורון היה מאוד לא נעים לה.

(איזו תחושה רעה זה יוצר.. לא לאהוב את המגע של הבן שלך.. איזה דימוי של האימא שהיא זה מעלה בה..) 

במפגש המשותף שיחקנו משחקים שמעודדים מגע בין השניים. ממגע קשיח לרך יותר.
הם החלו לאט לאט לחוש מתי נעים ומתי פחות כשכל הזמן אני משקפת את התחושות שאני רואה שקורות בחדר, ובמקביל מחזקת את ההתחשבות וראיית האחר אחד של השני.
דורון החל ללטף את הארנבים.
הליטוף הראשון היה קצת חזק ולאחר שיקוף שלי את הסיטואציה.. הוא עבר לעדינות יותר.
כל מפגש תרגלנו את העדינות הזו והשיפור אומנם היה איטי.. אך התרחש. 

ואז הגיעו המקלונים דורון ניגש לבית שלהם בהתרגשות.
הוא ידע שהוא צריך להפעיל את כל הכוחות שלו על מנת להיות עדין, רגוע ומאופק. הוא הניח את כף היד בתוך הבית וחיכה בסבלנות מדהימה עד שאחד המקלונים יעלה לו על היד. ואחרי שעלה על היד שוב היה צורך באיפוק וסבלנות כדי לאפשר לו ללכת ולהתקדם לאורך הזרוע. בלי לגעת בו, בלי להוריד אותו כי המגע הרך והעדין של המקלון הציק לו כפי שתפר בבגד מציק לו.

 
היכולת של דורון לאפשר למקלון את המקום הזה על היד.. היתה פריצת דרך עבורו.
נכון, דורון עדיין מחבק חזק ועדיין הופך את החולצות והמכנסיים.
עדיין אימא שלו מחפשת איפה קונים גרביים ללא תפר..
אבל היום דורון נמצא במקום שיש קוד מוסכם בינו לבין הוריו (על מנת שלא יאלצו לומר לו שלא נעים להם או שהוא חזק מידיי) כשהקוד הזה נאמר, הוא יודע לחבק עדין יותר, לנסות להבין מה האחר שעומד מולו מרגיש.
ומבחינתי.. זה אדיר.
ואם נחזור למקלונים, יש להם תפקיד חשוב ביצירת איפוק, סבלנות, ראיית האחר ועדינות.
אומנם חרקים, אך צוות לעניין.