ביישנות אצל ילדים/ מתבגרים

היא נכנסה, נערה בת 12 שקטה, ביישנית. כמעט ולא אמרה מילה.
מה מתחשק לך לעשות היום?
שתיקה
שנלך לארנביה?
לא יודעת
אפשר גם לבחור איזה משחק או להמשיך את השלט שהכנו לבית של הגרבילים
לא איכפת לי
אני מתיישבת על הדשא ומחכה. מאפשרת לשקט לתפוס מקום
אחרי כמה דקות היא מקבלת החלטה ואנחנו נכנסות לארנביה.
אני מחזקת אותה, עכשיו שאמרת מה את רוצה לעשות, הכל יותר ברור, תודה.
היא שואלת איפה הצבה
ואני תוהה לעצמי מה משמעות הבחירה שלה בצב.
האם זה מכוון שצב היא חיה סוליסטית, שקטה, נחבאת אל הכלים, מתכנסת בתוך עצמה כשחשה חשש
או אולי זה השיריון והכסות החזקה שיש לה שמאפשרת לה הרבה ביטחון
היא בוחרת להוציא אותה לדשא ולפנק אותה בעלי חסה.
אני שוב מחזקת אותה על הדאגה והאחריות שהיא מפגינה כלפיה.
ושוב שקט. 

אני יכולה למלא את השקט ולדבר, לשאול שאלות וסביר להניח שהיא תשתף פעולה ותענה.
אני יכולה לאפשר את השקט הזה, ולתת לה את ההזדמנות לפתוח בשיחה, לשאול, לשתף, להביע.
אני בחרתי בשקט.

בחרתי להיות שונה מהתבנית הרגילה שאנחנו נוהגים בה.
כשיש שקט, יש צורך למלא את החלל, לדבר, להפיג את המבוכה.
זה מה שהיא מכירה. 

כבר מגיל צעיר היא בחרה להיות במקום השקט, במקום שלא מביע מה היא רוצה, מה היא צריכה, איך לבקש ואיך לפנות למישהו בשאלה.
מישהו סביבה מילא עבורה את החלל הזה. היא לא התאמנה בשיח מול אדם אחר.
כשהיתה קטנה, אמרו לה שהיא ביישנית.
בכל מקום שהיא היתה בו עם ההורים, הם דיברו עבורה, שאלו אותה ותיקשרו את התשובה מול אדם אחר, פתרו קושי שעלה ומצאו סיבות למה היא לא מדברת.
״היא ביישנית, היא עייפה, לא נעים לה, לוקח לה זמן להפשיר במקום חדש...״
וכך השנים עוברות והם ממשיכים ״להגן״ עליה.

היא לא היתה צריכה לפנות למישהו, לבקש משהו כי תמיד היו שם ההורים שימלאו עבורה את התפקיד. היא לא התנסתה וגילתה את הכוחות והיכולות שלה מול אנשים אחרים. את הכוחות הפנימיים שמאפשרים לה להאמין בעצמה, לפנות למישהו אחר ולבקש משהו בלי לחשוש מאכזבה. 

בגיל צעיר הילד לומד שכשהוא מבקש משהו הוא יכול לקבל תשובה חיובית אך הוא יכול לקבל גם תשובה שלילית וזה בסדר.
בגיל ההתבגרות כשכל התחושות מקבלות עוצמה גדולה יותר, ילד שלא התאמן ולמד שזה לגיטימי לקבל תשובה שלילית, יחווה את זה ככישלון ולא ירצה להתמודד איתו שוב. אז הוא התכנס בתוך עצמו יותר, יעזר במבוגר שלצידו יותר ויחווה קושי תקשורתי.
יהיה לו קושי לתקשר מול המורים, מול מדריכי התנועה, מול המדריכים בחוגים השונים. ואנחנו ההורים תמיד נחלץ לעזרתו ונפתור לו את הקשיים מול הגורמים הללו. נרגיש שאנחנו עוזרים לו כשבפועל, אנחנו לא מאפשרים לו ללמוד להתמודד עם הסביבה. 

בואו נצא מהמעגל הזה. 

ביישנות יכולה להיות טריקית.
כשהם צעירים, זה אכן לגיטימי לעזור להם לפנות למבוגר אחר או לדבר עם ילד אחר. אנחנו שם לעזרתם. 

לדוגמה, אם הילד שלי רוצה להזמין חבר אחרי צהריים, אני אתקשר להורה ואקבע מולו. זה נכון עד גיל מסוים.
בגיל שהילדים כבר עצמאיים מספיק כדי להתקשר ולנהל את השיחה הזו בעצמאות, זה הגיל שלאט לאט צריך לשחרר ולאפשר להם להתגבר על הביישנות.
גיל חמש, שש לכל המאוחר.

אז מתחילים לתרגל

כשהולכים למכולת והוא מבקש קרמבו, לתת לו 5 שקלים כדי שהוא יבקש מהמוכר וישלם.
כשנמצאים אצל חברים והיא ממש צמאה, לאפשר לה ללכת למארח ולבקש כוס מים.
להתקשר לאימא של החבר, לבקש לדבר עם החבר ולקבוע איתו פגישה. 

בסיום כל תרגול חזקו אותם חיזוקים ספציפים, על עצמאות, אחריות, חברות. וכאשר יחוו כישלון, שקפו להם שזה באמת מאכזב.. מה אפשר לעשות אחרת? מה אתה מציע? 

כשהם בוגרים יותר, איך אפשר לעזור להם? 

לאפשר להם להתמודד.
ילד שצריך לדבר עם המורה שלו, אפשרו לו לדבר איתה.
אל תדברו עבורו.
דוגמה: המורה ביקשה שיתארגנו קבוצה של ילדים כדי להכין מצגת, הוא רוצה להכין לבד. תנו לו לתקשר מול המורה. אפשרו לו לפתור את הבעיה בעצמאות.
ילדה שצריכה לבקש מהמורה לגיטרה לדחות את השיעור, אפשרו לה.
אין לי ספק שהיא עצמאית ואחראית מספיק כדי לתקשר את זה מול המורה. 

קחו צעד אחורה, תנו להם עצמאות. אפשרו להם לפתח מיומנויות חברתיות ותקשורתיות.
ככל שיתרגלו כך יאמינו ביכולות שלהם ובמוטיבציה הפנימית שלהם.