השעמום העמוק: כשהפעילויות כבר לא עובדות

אתם בשבוע השלישי או הרביעי של החופש הגדול. ניסיתם הכל. בריכה, חוגי קיץ, ימי הולדת, משחקים חדשים, אפילו הרחבתם קצת את זמן המסך. ובכל זאת, שוב עולה המשפט: משעמם לי.

רק שהפעם זה שונה. זה לא שהוא מחפש רעיון לפעילות. זה שכלום לא באמת מעניין אותו יותר, כולל הדברים שבשבוע הראשון של החופש עוד עבדו מצוין. המשחק שהוא אהב, הסרט שהוא ביקש לראות שוב ושוב, הביקור אצל הסבתא, כל אלה עכשיו נענים במבט אדיש או בהתפרצות.

זה מבלבל, כי היצר הראשון הוא לחשוב שפשוט צריך למצוא עוד רעיון, עוד פעילות, עוד גירוי. אבל אם ניסיתם כבר הרבה רעיונות וכלום לא תפס, ייתכן שהבעיה היא לא חוסר ברעיונות. השעמום הזה עמוק יותר.

למה מה שעבד בהתחלה מפסיק לעבוד

בשבוע הראשון של החופש, כמעט כל דבר חדש מרגש. יש חופש מהמסגרת, יש זמן פנוי, ויש המון אנרגיה לנצל אותו. פעילות חדשה, יציאה, אפילו סתם שינוי בשגרה, כל אלה מספקים גירוי מספיק כדי למלא את השעמום הרגעי.

אבל ילד לא יכול לחיות על גירויים חדשים לאורך זמן. ככל שהחופש מתקדם, כל פעילות חדשה צריכה להיות טובה יותר מהקודמת כדי לעורר את אותה תחושת עניין, בדיוק כמו הרגל שדורש מנה גדולה יותר כדי להרגיש את אותו האפקט. זה נקרא הסתגלות, וזה קורה גם למבוגרים, רק שאצל ילדים זה קורה מהר יותר כי מנגנון הוויסות שלהם עדיין לא בשל.

במקביל, האנרגיה הרגשית של הילד, לא רק הפיזית, מתחילה להתרוקן. שבועות של גירוי מתמיד בלי מסגרת קבועה מעייפים, גם אם זה נראה כמו כיף מבחוץ. וכשהאנרגיה הרגשית נמוכה, שום פעילות חיצונית לא באמת ממלאת את החוסר.

שעמום שטחי מול שעמום עמוק

שעמום שטחי נשמע כמו: אין לי מה לעשות עכשיו. הוא נפתר בקלות יחסית, מציעים רעיון, הילד מתלהב, וזה עובד.

שעמום עמוק נשמע דומה במילים, אבל הוא שונה לגמרי בתוכן. הוא לא אומר תני לי רעיון. הוא אומר כלום לא מעניין אותי. הוא מלווה באדישות כללית, בעצבנות שמופיעה משום מקום, ולפעמים בנסיגה, ילד שמעדיף לשבת לבד ולא לעשות כלום, גם כשמציעים לו בדיוק את מה שהוא אהב אתמול.

ההבדל הזה חשוב כי הפתרון שונה לגמרי. שעמום שטחי דורש רעיון. שעמום עמוק דורש משהו אחר.

מה השעמום העמוק באמת אומר

לרוב, השעמום העמוק הוא לא בעיה בפני עצמה. הוא סימן לצורך אחר שלא מקבל מענה, והילד, שאין לו עדיין את המילים לזה, קורא לו שעמום כי זו המילה הכי קרובה שהוא מכיר.

לפעמים זה עודף גירוי. ילד שהיה בחוג אחרי חוג, יציאה אחרי יציאה, ולא קיבל בכלל זמן ריק, יגיע לנקודה שבה גוף ונפש פשוט מסרבים לקבל עוד גירוי, גם אם הוא נראה כיפי.

לפעמים זה צורך בתשומת לב שלא מדוברת. ילד שההורים שלו עסוקים, בעבודה, בטלפון, בילד אחר, עשוי לחוות את הפעילויות שהוא עושה לבד או עם בני גיל כפעילויות ריקות, כי מה שהוא באמת מחפש הוא זמן איתכם, לא עוד פעילות.

ולפעמים זה קשור למה שכבר ידוע, שהמסגרת של השנה נעלמה, ועם הבטלות מגיעה גם ירידה ביכולת הוויסות. שעמום עמוק יכול להיות דרך נוספת של ילד להגיד: אני לא מרגיש בטוח בלי מסגרת, ואני לא יודע איך לווסת את עצמי בתוך כל הריק הזה.

למה עוד פעילות אחת לא הפתרון

היצר הטבעי, כשילד אומר משעמם לי בפעם העשירית באותו שבוע, הוא להוסיף עוד. עוד חוג, עוד מסך, עוד יציאה. זה מובן, כי זה הפתרון שעבד בשבוע הראשון.

אבל כשהשעמום עמוק, הוספת עוד גירוי לא רק לא עוזרת, היא לפעמים מחמירה. היא מלמדת את הילד שכל תחושת ריק צריכה להתמלא מיד מבחוץ, ומרחיקה אותו מהיכולת לגלות בעצמו מה מעניין אותו, מה הוא צריך, ואיך ליצור עניין בעצמו במקום לצרוך אותו.

זה גם מעמיס עוד על מערכת שכבר עייפה. אם הבעיה היא עודף גירוי, עוד גירוי הוא בדיוק ההפך ממה שהילד צריך.

מה כן עוזר

השאירו זמן ריק אמיתי, בלי הצעה מוכנה. זה מרגיש הפוך אינטואיטיבית, ובהתחלה זה כמעט תמיד מתקבל בתלונות. אבל זמן ריק אמיתי הוא בדיוק מה שנותן לילד את המרחב לגלות משחק שהוא יוזם בעצמו, וזה סוג אחר לגמרי של סיפוק מפעילות שמישהו אחר ארגן עבורו.

תנו נוכחות, לא בידור. עשרים דקות איתכם, בלי מסך, בלי אג'נדה, בלי לנסות לתפעל אותו לפעילות מסוימת, יכולות למלא צורך שאף חוג לא ימלא. זה לא חייב להיות משהו מיוחד. לשבת על הרצפה ולשחק במה שהוא בוחר, בלי לכוון, זה מספיק.

נסו לזהות מה מסתתר מתחת למשעמם לי. האם זה בעצם צורך בתנועה פיזית שלא קיבלה מענה? צורך בחברה? צורך בשקט אחרי יותר מדי גירוי? צורך בתחושת מסוגלות? השאלה הזאת, מה אתה באמת צריך עכשיו, שווה יותר מעשרה רעיונות לפעילות.

תנו אחריות קטנה ואמיתית. משימה קצרה שהילד יכול לבצע לבד ולראות תוצאה, לסדר משהו, להכין חטיף, לטפל בבעל חיים אם יש בבית, מחזירה תחושת מסוגלות שגירוי חיצוני לא נותן.

מתי כדאי לשים לב

שעמום עמוק בשבוע עייף באמצע הקיץ הוא נורמלי לחלוטין ולא מעיד על בעיה. אבל יש מצבים שכדאי לשים לב אליהם.

כשהאדישות נמשכת זמן ארוך ולא משתפרת גם אחרי ימים של מנוחה אמיתית. כשהיא מלווה בעצבנות קשה, בנסיגה חברתית, בקשיי שינה או באכילה שהשתנתה. וכשהתבנית הזאת חוזרת על עצמה בכל חופשה, לא רק בקיץ הזה, באופן שמרגיש חמור יותר ממה שמצופה מעייפות רגילה.

כשכמה סימנים מגיעים יחד, זה שווה שיחה עם איש מקצוע, לא כדי להיבהל, אלא כדי להבין מה עומד מאחורי השעמום שלא עובר.

מה עושים בהנסט

בהנסט אנחנו רואים המון ילדים שהשעמום העמוק שלהם הוא בעצם צורך שלא נמצא לו עדיין ביטוי אחר. העבודה עם בעלי החיים, הכלב, החתול, הארנב, האוגר, היא לא עוד פעילות לצרוך ולהתעייף ממנה. זו נוכחות חיה שמגיבה בזמן אמת, שאי אפשר לצפות בה באדישות כמו שאפשר לצפות במסך, ושמזמינה סקרנות ואחריות במקום עוד גירוי.

במקביל אנחנו עובדות עם ההורים, כדי להבין יחד מה באמת מסתתר מאחורי משעמם לי אצל הילד הספציפי הזה, ומה אפשר לעשות אחרת בבית, לא רק בחדר הטיפולים.

אם הקיץ הזה הגיע לשלב שבו שום דבר כבר לא מעניין את הילד שלכם, ואתם מרגישים שניסיתם הכל, אתם מוזמנים לשיחת טלפון ראשונה ללא עלות: 050-894-2381.

עירית דימניק, הנסט, מטפלת רגשית ומנחת הורים, משמר דוד, שפלה.