ילד מכונס בעצמו? כך נותנים לו מרחב להיפתח ולנשום

הוא מגיע הביתה, משליך את התיק, ועונה "בסדר" לכל שאלה. מה היה בגן? "כלום". עם מי שיחקת? "לא זוכר". ניסית לשאול, לתהות, להתקרב, וכאילו יש קיר. לא קיר של כעס, אלא קיר שקט. מכונסות.

הרבה הורים שמגיעים אלי מתארים בדיוק את התמונה הזו. ילד שנראה שקוע בעצמו, לא מרבה לשתף, לא מספר מה עובר עליו. לפעמים הוא מסתובב בבית כאילו הוא בועה בפני עצמה.

ולפני שמגיעים לטיפול, רוב ההורים שאלו את עצמם: האם הוא סובל? האם משהו לא בסדר? ואיך מגיעים אליו?

מה זה ילד מכונס, ולמה זה קורה?

מכונסות אצל ילדים היא לא "אופי". זו לרוב דרך של הילד להגן על עצמו.

יש ילדים שמרגישים עומס רגשי, ואין להם עדיין את המילים להסביר אותו. יש ילדים שלמדו שכשהם מדברים, המבוגרים מגיבים בצורה שמרגישה להם מאיימת, גם אם ההורה לא התכוון לכך. יש ילדים שבסביבתם יש הרבה רעש, ציפיות, לחץ, והמרחב הפנימי הוא המקום היחיד שבו הם שולטים.

המכונסות היא לא בעיה שצריך "לפתור" בכוח. היא שפה. ולפעמים, כדי לקרוא אותה, צריך שיהיה מקום אחר לגמרי.

הפח של כפיית שיחה

אחד הדברים הראשונים שאני אומרת להורים: ניסיון לפרוץ את הקיר מתוך לחץ, לא עובד. לא "ספר לי!", לא "אני יודעת שמשהו קרה", ולא שאלות אחת אחרי השנייה.

כשילד מרגיש שדורשים ממנו להיפתח, הוא סוגר עוד יותר. כי הפתיחה צריכה לבוא מבפנים, מתוך תחושת ביטחון, לא מתוך לחץ.

אז מה כן? צריך ליצור מרחב.

מה קורה כשילד שלא מוכן לדבר פוגש ארנב?

ואת זה אני חווה פעם אחר פעם בחצר שלי.

ילד מגיע. ממש לא מוכן לדבר. אולי הוא מסתכל בצד, אולי הוא קצת נוקשה, אולי הוא אומר ממש מעט. וזה בסדר גמור.

ואז הוא פוגש את הארנב.

מה קורה? הוא כורע, מושיט יד, הארנב ניגש אליו. ומשהו בגוף שלו משתנה. הוא מתרכך. ופתאום, הוא מתחיל לספר לו דברים.

לא אלי. לארנב.

"תראה, הוא כזה רך." "הוא יודע שאני פה?" "הוא אוהב אותי?"

ואני שם, שומעת, עובדת. לא מפריעה. לא מנתבת. רק נוכחת.

זה הקסם של טיפול בעזרת בעלי חיים.

הארנב לא שופט. הוא לא ישאל שאלות. הוא לא ירשום. הוא פשוט נוכח, ונוכחות שקטה שכזו היא לפעמים בדיוק מה שהילד צריך כדי להתחיל לנשום.

ולאט לאט, כשהילד פותח קצת, כשהוא מרגיש בטוח, אנחנו גם מתחילים לדבר. על מה שעלה. על מה שקשה. על מה שמכביד.

מה קורה בטיפול?

הטיפול בה"נסט הוא תהליך. לא פגישה אחת שפותרת הכל.

בפגישות הראשונות, הילד מתוודע לסביבה, לבעלי החיים, לי. לא שואלים שאלות. לא דורשים שום דבר. מאפשרים לו להוביל.

בהדרגה, דרך המגע עם הבעלי חיים, דרך המשחק, דרך השיחה הקלה, עולים דברים. ילד שמכונס מתחיל לגלות שיש מקום שבו הוא יכול להיות הוא. שיש מבוגר שנמצא שם בשבילו, בלי לחץ, בלי ציפיות.

ואז, לאט לאט, הוא מתחיל לפתוח.

מה ההורים יכולים לעשות בינתיים?

כמה דברים פשוטים שאני ממליצה עליהם:

• צרו זמן "ריק" יחד. לא עם שאלות. לא עם מסך. פשוט להיות. לשחק. להכין משהו ביחד.
• אל תדרשו שיחה, הזמינו אותה. "אם תרצה לספר לי על משהו, אני כאן" שונה לחלוטין מ"ספר לי".
• שימו לב מתי הוא כן מדבר. לפעמים הילד הכי מכונס פותח דווקא בנסיעה ברכב, בזמן רחצה, לפני שינה. זה לא מקרי, אלה רגעים שבהם הלחץ החברתי נמוך יותר.

ואם אתם מרגישים שמשהו עמוק יותר מאחורי המכונסות, בואו נדבר. לפעמים הצעד הראשון הוא שיחה קצרה שעוזרת להבין מה הילד שלכם צריך.

פגישת היכרות בה"נסט

אם ילדכם נמנע משיתוף, נראה עצור, שקט מדי, או שסתם יש לכם תחושה שמשהו לא בסדר, אפשר להתחיל בשיחת היכרות. בלי התחייבות, בלי לחץ. פשוט לראות יחד אם הכיוון הזה מתאים.

עירית דימניק, ה"נסט
טיפול רגשי בעזרת בעלי חיים, משמר דוד