קובי הצב לא ביקש ממנה מילה

היא ישבה על הספסל כשהגיעה, שני הוריה בצדה, ולא אמרה מילה. לא שלום. לא שמה. לא "כן" כשאמא שאלה אם היא בסדר. רק מבט צדדי לרצפה, ושתיקה שלמה.

הגננת דיווחה שלא שמעה אותה כל שנה. ההורים ידעו שבבית היא מדברת. ממש מדברת, מסבירה, מתכוונת, צוחקת. אבל ברגע שהדלת נפתחת החוצה, הכל נסגר.

זו אילמות סלקטיבית. לא ביישנות. לא עקשנות. גוף שקופא כשהחרדה עולה.

ואני, כמו תמיד, לא הלכתי ישר אליה. הלכתי לקובי.

מי זה קובי

קובי הצב גר אצלי בקליניקה מאז 2020. הגיע בימי הסגרים, כשכולנו למדנו מחדש מה זה להיות "סגורים בתוך עצמנו". בהתחלה קראתי לו קורונה, אחר כך קוביד, ועם השנים הוא פשוט קובי.

הוא זז לאט. אוכל לאט. מסתתר לפעמים בשריון, יוצא כשהוא מרגיש שרוצה. הוא לא שואל שאלות. הוא לא מצפה לשום דבר. הוא פשוט קיים.

ועבור ילדים שמגיעים עם הגוף סגור, עם השפה חסומה, עם עיניים שמסתכלות בצד, לפעמים קובי הוא הדבר הראשון שהם מוכנים לגשת אליו.

מה קרה אחר כך

היא ראתה אותו מהפינה של עינה. פסעה לאט לכיוונו. כרעה. ניגשה.

לא הושטתי לה הוראות. לא אמרתי "אפשר לגעת". רק נכחתי. שתינו ישבנו לידו, בשקט, ומסתכלות בו.

קובי לא הסתכל עליה. הוא המשיך לזוז לאט לאט לכיוון צלה של עלה. וזה היה בדיוק מה שהיא צריכה. מישהו, משהו, שנמצא אבל לא מחכה לה.

לאחר כמה דקות, היא הושיטה אצבע. ונגעה בשריון שלו. לאט מאוד. בלי מילה.

זה היה המשפט הכי ארוך שהיא "אמרה" מאז תחילת השנה.

למה זה עובד

ילדים עם אילמות סלקטיבית קופאים מול ציפייה. עיניים שמחכות לתשובה. שאלה שדורשת מילה. "אמרי שלום". "ספרי לנו". "רק משהו קטן."

בעלי חיים לא עושים את זה. קובי בוודאי לא. הוא לא עוקב אחרי מי שנכנס לחדר. הוא לא מזדקף כשמישהו מדבר. הוא עסוק בעלה שלו.

ובעסק הזה, ובנוכחות הזו בלי שום דרישה, הגוף של הילד מתחיל לאט לאט לעשות מה שהוא לא הצליח לעשות מול אנשים: להירגע.

ורק כשהגוף נרגע, הדיבור יכול לבוא. לא קודם.

מה ההורים רואים אחרי כמה פגישות

הורים רבים שואלים אחרי הפגישה הראשונה: "היא אמרה משהו?" לא תמיד. אבל ניגשה. ישבה. נגעה. וזה כבר הרבה.

לאחר כמה פגישות, בדרך כלל מגיעה מילה. לא אלי. לקובי. "הוא ישן?" "הוא רוצה לאכול?"

ואני עונה, בשקט, בלי הגזמה. "כן, הוא אוהב עלי חסה."

ולאט לאט, השיחה הזו, שמתחילה עם צב, מתחילה לנוע לכיוון אחר.

מה ההורה יכול לעשות בינתיים

הדבר הקשה ביותר עבור הורה של ילד עם אילמות סלקטיבית הוא לא לדרוש מילה. לא "אמרי שלום לסבתא". לא "תגיד רק תודה". כל דרישה, גם הכי קטנה, מגבירה את הקיפאון.

מה שעוזר: ליצור סביבות שבהן הילד נמצא בקרבת אנשים בלי שצריך לדבר איתם. לשחק בצד. להיות נוכח. לתת לגוף ניסיון של "הייתי כאן ולא קרה כלום רע."

זה אותו עיקרון שקובי הצב מייצג. שתיקה שאינה דרישה. נוכחות שאינה ציפייה. ומרחב שבו הילד יכול לבחור מתי לצאת, בדיוק כמו שקובי בוחר מתי לצאת מהשריון שלו.

כשהמשמעות של השריון משתנה

פגישות מאוחרות יותר, אחרי שהאמון נבנה, אנחנו מדברות על קובי עצמו. על השריון שלו. "למה הוא נכנס לתוכו?" "מתי הוא יוצא?" "מה הוא מרגיש שם בפנים?"

ולפעמים, ילד שלא הצליח לדבר על עצמו, מצליח לדבר על קובי. ודרך קובי, מדבר על עצמו.

זה הקסם של בעל חיים בתהליך טיפולי. לא רק הנוכחות השקטה, אלא גם הסיפור. השריון הוא מטאפורה שילדים מבינים בגוף, לא רק בראש. ולאחוז במשהו, גם אם זה רק צב ועלה של חסה, זה כבר הרבה.

רוצים לקרוא עוד על אילמות סלקטיבית? ראו גם את המאמר המלא: סימנים, סיבות וטיפול.

אם הילד שלך מדבר בבית ושותק בחוץ, אם כבר שנה שהגן לא שמע אותו, אם ניסית הסברים ועידודים ושום דבר לא זזה, שווה לדבר. עירית מזמינה לשיחת טלפון ראשונה ללא עלות: 050-894-2381.

עירית דימניק, הנסט, מטפלת רגשית ומנחת הורים, משמר דוד, שפלה.