"זה לא יכאב לך, כי את כבר גדולה": למה הסתרת כאב מילדים פוגעת בהם ומה לומר במקום

הסיפור מהקניון

בסוף השבוע האחרון, כמו כל המדינה בימי הקיץ, מצאתי את עצמי בקניון. עברתי ליד דוכן תכשיטים, ושם עמדו אימא וילדה, כנראה בת שבע שמונה, לקראת ניקוב אוזניים. הילדה נראתה מהוססת, וכשהמוכרת הרימה את המכשיר, האימא רכנה אליה ואמרה: "זה לא יכאב לך, כי את כבר גדולה."

משפט קטן, נאמר באהבה, בכוונה טובה לגמרי. ובכל זאת, הוא נשאר לי בראש. כי הוא מכיל הנחה שרוב ההורים לא עוצרים לבדוק: שגדילה משמעה פחות כאב. שילדה "גדולה" אמורה להרגיש פחות. ומה קורה כשהילדה כן מרגישה, בכל זאת? מה היא לומדת על עצמה ברגע ההוא?

המסר הנסתר: "גדולים לא כואבים"

כשאנחנו אומרים לילד "זה לא יכאב לך", אנחנו לא באמת מנבאים תחושה גופנית. אנחנו משדרים לו ציפייה: כך אתה אמור להרגיש. וכשהמציאות שלו לא תואמת את הציפייה הזאת, כשהוא כן כואב, כן מפחד, כן עצוב, נפתחים בפניו שני מסלולים לא טובים. או שהוא מתחיל לפקפק בתחושה שלו ("אולי זה לא באמת כואב, אולי אני מגזים"), או שהוא לומד להסתיר אותה, כי הביטוי שלה לא מתקבל בברכה.

שני המסלולים האלה מתחילים כבר בגיל צעיר מאוד, ולא רק סביב כאב פיזי. אותו דבר קורה כשאומרים לילד "אין מה לבכות, זה סתם שריטה", "די כבר, זה לא נורא", או "תפסיק לבכות, אתה גדול". בכל פעם, המסר הוא אותו מסר: הרגש שלך לא מדויק, ואת האמת קובע מישהו אחר, לא אתה.

למה זה קורה, אנחנו לא באמת מנסים להזיק

חשוב לומר את זה בבירור: אף הורה לא אומר "זה לא יכאב לך" כדי לפגוע. ההפך הגמור. זה נובע מרצון עמוק וטבעי להקל על הילד, לגונן עליו, למנוע ממנו סבל מיותר. אנחנו לא רוצים לראות אותו כואב, אז אנחנו מנסים לשכנע אותו, ואת עצמנו, שהכאב לא ממש שם.

יש בזה גם רצון סמוי שהכל יילך לו בקלות. שהוא לא יצטרך להתמודד עם קושי, עם עצב, עם קנאה, עם תסכול, אם רק נדע להסיח את דעתו בזמן, או לנסח את המצב אחרת. זה מובן לגמרי, גם אנחנו כהורים לא אוהבים לראות את הילדים שלנו סובלים. אבל בין הרצון הזה לבין המסר שאנחנו בפועל מעבירים, יש פער, ובפער הזה נפגע משהו חשוב.

מה זה עושה לתהליך הרגשי של הילד

ילדים לא נולדים יודעים לווסת רגשות. הם לומדים את זה בהדרגה, ובעיקר דרך החוויה החוזרת של להרגיש משהו קשה, ולשרוד אותו, בליווי של מבוגר שנשאר לצדם. זה התהליך: מרגישים, מבטאים, מקבלים הכלה, ולומדים שהרגש הזה חולף ואפשר להתמודד איתו. כשמדלגים על השלב של "להרגיש ולבטא", כי מיד ממהרים להרגיע או להסיח את הדעת, הילד לא באמת מפתח את השריר הזה.

בפועל, כאב, פחד, עצב וקנאה לא נעלמים רק כי לא נתנו להם מקום. הם פשוט זזים למקום אחר. אצל חלק מהילדים זה מתבטא בגוף, כאבי בטן, כאבי ראש, קשיי שינה. אצל אחרים זה יוצא בהתפרצויות זעם על דברים קטנים שנראים לא קשורים, או בנסיגה והתכנסות. הרגש לא מפסיק להתקיים רק כי לא דיברנו עליו, הוא רק מוצא דרך פחות ישירה לצאת.

יש בזה גם מסר ארוך טווח: ילד שגדל עם התחושה שרגשות קשים לא אמורים להיות שם, או שהם סימן לחולשה, לומד להסתיר אותם גם מעצמו. וילד שלא מזהה את הרגש שלו, לא יכול לבקש עזרה כשהוא באמת זקוק לה.

מה אפשר לומר במקום

האלטרנטיבה לא מסובכת, אבל היא דורשת משהו שקשה יותר מהרגעה מהירה: נוכחות. להישאר עם הילד ברגע הקשה, בלי למהר לתקן אותו.

• במקום "זה לא יכאב": "יכול להיות שזה יכאב קצת, ואני כאן איתך."
• במקום "אין מה לבכות": "אני רואה שקשה לך עכשיו, זה בסדר לבכות."
• במקום "די, זה לא נורא": "בשבילך זה כן מרגיש נורא כרגע, ספר לי."
• במקום "אתה גדול, זה לא אמור להפחיד אותך": "גם ילדים גדולים מפחדים לפעמים, זה לא קשור לגיל."

השינוי המרכזי הוא לעבור מניסיון לשנות את הרגש של הילד, לניסיון להכיל אותו. לא צריך לפתור את הכאב או להעלים אותו, מספיק לתת לו מקום ולהישאר לצידו עד שהוא עובר בעצמו. וכן, לפעמים זה אומר לתת לילד לבכות דקה או שתיים לפני שממשיכים הלאה, במקום לקצר את הרגע כדי שכולם ירגישו טוב יותר מהר יותר.

גם אנחנו ההורים צריכים תרגול

קל לומר "תנו מקום לרגש", וקשה בפועל, כי לראות ילד שלנו כואב או מפחד מעורר משהו לא נעים גם אצלנו. יש הורים שגדלו בעצמם בבתים שבהם רגשות קשים לא קיבלו מקום, ועבורם הישארות רגועה ליד ילד בוכה היא כישור שצריך ללמוד מחדש, לא דבר טבעי מאליו. זה בסדר גמור, ולא צריך להגיע לזה מושלמים. אפילו לומר לילד "אני קצת מתקשה לראות אותך ככה, אבל אני נשארת איתך" זה כבר מסר שונה לגמרי מ"זה לא נורא".

אם אתם מזהים אצל הילד שלכם דפוס של הסתרת רגשות, קשיים חוזרים לבטא כאב או פחד, או תסמינים גופניים שחוזרים על עצמם בלי סיבה רפואית ברורה, קראו עוד על כאבי בטן אצל ילדים וגורמים רגשיים ועל ויסות רגשי אצל ילדים.

איך טיפול רגשי בעזרת בעלי חיים עוזר בדיוק בזה

בהנסט, בהנחיית עירית דימניק, המפגש עם הכלב, החתול, הארנב או האוגר נותן לילדים דרך עקיפה ובטוחה לבטא רגשות קשים שקשה להם לשים במילים ישירות. ילד שמתקשה להגיד "אני מפחד" יכול להראות את זה בדרך שהוא ניגש לחיה, בקצב, במרחק שהוא בוחר לשמור. זו עבודה טיפולית שמלמדת את הילד שהרגש שלו נראה, מתקבל, ולא צריך להסתיר אותו.

ילד שלומד שמותר לו להרגיש, גדל להיות מבוגר שיודע להקשיב לעצמו. אם אתם רוצים לשמוע פרטים או לבדוק התאמה, אפשר להתקשר לשיחה קצרה וללא עלות: 050-894-2381. קראו עוד על טיפול רגשי בעזרת בעלי חיים בהנסט.