פרצנו את כל הגבולות - הגיע הזמן לחזור

"המצב לא פשוט." "הם עוברים הרבה." "נרגע קצת עכשיו ואחרי נחזור לשגרה."

אם אתם מכירים את המחשבות האלה, אתם לא לבד. בתקופות קשות, כמו חודשי מלחמה, ימי הסגר, או אפילו חופש גדול, קורה משהו מובן לגמרי: הגבולות מתרופפים.

לא מתוך רשלנות. מתוך אהבה. מתוך רצון להקל.

אבל מה שקורה אחרי זה, זה מה שאני רוצה לדבר איתכם עליו.

למה אנחנו מרפים מהגבולות?

בתקופה מורכבת, ההורה בפנים שואל: "האם עכשיו זה הזמן להיות נוקשה?" ולמי מאיתנו אין את ה-"כן, אבל..." הזה בראש?

• "כן, אבל הוא עבר כל כך הרבה."
• "כן, אבל אנחנו בחופש."
• "כן, אבל המצב לא שגרתי."

וכך, בהדרגה, שעת שינה שזזה שעה הופכת לשלוש שעות. הסכמה לעוד מסך אחד הופכת לנוכחות בלתי מוגבלת. המילה "לא" הופכת לנדירה.

הכוונות מצוינות. הפגיעה בילד, לאט לאט, גדולה מהצפוי.

גבול שומר על הילד

תחשבו על זה כך: אם היינו משחקים כדורגל על גג מגדל עזריאלי, מה היה קורה ללא גדר הגנה? הכדור היה יוצא. ואולי גם הילד.

הגבול הוא לא עונש. הגבול הוא הגדר.

ילדים זקוקים לוודאות. הם זקוקים לדעת מה קורה אחרי, מה מותר ומה אסור, מה המסגרת שהם פועלים בתוכה. כשהמסגרת הזו מיטשטשת, ילדים לא נרגעים. הם נעשים יותר חרדים. יותר תובעניים. יותר קשים.

כי במקום להרגיש שמישהו מחזיק אותם, הם מרגישים שצריכים הם להחזיק את הכל.

וודאות היא תחושת ביטחון

הגבול לא אומר לילד "אני לא אוהב אותך". הוא אומר: "אני כאן. אני מחזיק. אתה בטוח."

בתקופות שבהן הכל מרגיש לא יציב, כשיש אזעקות ושינויים ואי-ודאות בחוץ, המסגרת הביתית היא מקור הביטחון המרכזי של הילד. כשהיא מתמוססת גם היא, הילד לא יודע על מה לסמוך.

גבולות מייצרים וודאות. וודאות מייצרת רוגע. ורוגע מאפשר לילד להתפתח, ללמוד, לשחק, ולהיות ילד.

גבול שומר עלינו גם

ולא רק על הילדים. גם עלינו.

כשאין גבולות ברורים, ההורה הוא זה שמשלם את המחיר. כל שעה מאוחרת יותר, כל מסך נוסף, כל וויתור, מוסיף עליינו. ועם הזמן, אנחנו מוצאים את עצמנו מותשים, מתוסכלים, חסרי סבלנות.

ואז מגיע רגע שבו "פשוט נמאס לנו", ואנחנו מגיבים חזק מדי. וחוזרים להרגיש אשמים. ומרפים שוב.

גבולות בריאים שוברים את המעגל הזה. הם מגדירים בשבילנו, לא רק בשבילם.

ככל שנחזיר מהר יותר, יהיה קל יותר

הנקודה החשובה ביותר שאני רוצה להשאיר אתכם איתה: התקופה הזאת תסתיים. הקורונה נגמרה. הקיץ נגמר. גם מלחמות מסתיימות.

אבל ההרגלים שנוצרו במהלכן, לא תמיד נגמרים איתן.

ככל שנחכה יותר לפני שנחזיר את הגבולות, כך יהיה קשה יותר. הילד כבר התרגל. הוא כבר יודע שהגבול אינו אמיתי. והחזרה ממנה תהיה מייגעת יותר עבור כולם.

לעומת זאת, ככל שנחזיר גבולות מהר יותר, כל פעם שנגיד "כן, עברנו תקופה קשה, וגם בתקופות קשות יש מסגרת", כך נבנה ביחד עם הילד כלי חיים. הוא ילמד: גם כשקשה, יש סדר. גם כשהכל מרגיש מפורק, הבית עדיין בית.

מה עושים עכשיו?

לא צריך להיות קשוחים. לא צריך מהפכה. צריך להתחיל בצעד אחד קטן.

בחרו גבול אחד שהתרופף, וחזרו אליו. שעת שינה, מסכים, טון דיבור. עשו זאת בשקט, בחום, ובעקביות. ואם הילד מתנגד, זה לא אומר שאתם טועים, זה אומר שאתם עושים את זה נכון.

ואם אתם מרגישים שהתחזקות הגבולות בבית קשה, שיש התנגדות גדולה, שהכלים שיש לכם לא מספיקים, אפשר להתחיל בשיחה. הדרכת הורים היא בדיוק המקום לעבוד על זה, בצורה מותאמת ואישית, לצד ליווי חם ומקצועי.

עירית דימניק, ה"נסט
טיפול רגשי בעזרת בעלי חיים, משמר דוד