כשהילד עושה דרמה: מה הוא מרוויח ואיך לא להיכנס אליה

הוא בכה ארבעים דקות על ממתק שלא קיבל. לא בכי של כאב, לא בכי של פחד. בכי שהתגבר כל פעם שניסית להתעלם, ושקט פתאום כשאמרת "בסדר, רק אחד".

וגם את ידעת, ממש בזמן שהוצאת את הממתק, שלא עשית את הדבר הנכון. אבל הבכי היה כבר בלתי נסבל.

אם זה נשמע מוכר, את לא לבדה. ודרמה של ילדים, כשמבינים מה מניע אותה, הרבה יותר ניתנת לשינוי ממה שנדמה.

מה זה בכלל דרמה

כשאנחנו אומרים שילד "עושה דרמה", אנחנו מתכוונים להתנהגות שנראית מוגזמת ביחס למה שקרה. בכי חזק על דבר קטן. התפרקות על כפית שנפלה. נפילה לרצפה כשאמרת לא.

חשוב להגיד: לא כל בכי הוא דרמה. ילדים מרגישים עמוק, ולפעמים הבכי שלהם אמיתי לגמרי. מה שמאפיין דרמה הוא שההתנהגות מתחזקת כשמישהו מגיב אליה, וקטנה כשאין קהל.

הסימן הכי בולט: אם הילד בוכה, את מגיעה, והבכי מתחדד. אם עוזבת, הבכי לאט לאט דועך. זה לא אומר שהוא "משחק" בך. זה אומר שהוא למד.

למה ילד עושה דרמה

הסיבה הפשוטה: זה עובד.

לא כי הוא "מניפולטיבי" או "קשה". אלא כי המוח לומד לפי תוצאות. ילד שפעם אחת עשה דרמה בסופרמרקט וקיבל ממתק, למד: זה כלי. ילד שעשה דרמה ואמא הגיעה לחבק ולהרגיע, למד: זה מביא קרבה.

אפילו תשומת לב שלילית, כמו הרמת קול, הסבר מפורט, שכנוע, ויכוח, נחשבת תשומת לב. המוח של ילד לא מבחין בין "אמא שמחה" ל"אמא מתוסכלת". הוא מבחין בין "אמא נמצאת איתי" ל"אמא לא נמצאת".

וכך נבנה מעגל: ילד עושה דרמה, הורה מגיב, ילד מקבל מה שרצה, קרבה, תשומת לב, ויתור, וההתנהגות מתחזקת לפעם הבאה.

מה קורה כשהורה נכנס לסרט

כולנו נכנסנו לסרט. זה טבעי. כשילד בוכה, הדחף להרגיע אותו חזק מאוד. ולפעמים גם פחד שכולם מסתכלים עלינו בסופרמרקט מוסיף לזה.

אבל כל פעם שנכנסים לסרט, הדרמה לומדת שהיא שווה משהו. ומהפעם הבאה היא תהיה קצת יותר חזקה, כי הילד למד שצריך קצת יותר כדי לקבל תגובה.

זה לא אומר שצריך להפוך לאבן. זה אומר שצריך להגיב אחרת.

לא מתעלמות ולא נעלמות. מגיעות לידו, נוכחות, אבל לא נותנות לדרמה מה שהיא מחפשת.

איך לא להיכנס לסרט

שלושה עקרונות שעוזרים:

עיקרון ראשון: להפריד בין הילד להתנהגות. "אני מבינה שזה קשה עכשיו, ואני כאן עבורך. ואת מה שאמרתי לא אשנה." לא כועסות על הילד, לא מחנכות עכשיו, פשוט נוכחות בלי לתת לדרמה מה שהיא מחפשת.

עיקרון שני: עקביות. אם פעם אחת לא נכנסים ופעם שנייה נכנסים, הדרמה לא נעלמת. היא לומדת להיות חזקה יותר, כי "לפעמים זה עובד". עקביות, גם כשקשה, היא מה שמלמד את הילד שזה לא הכלי הנכון.

עיקרון שלישי: לתת תשומת לב לפני הדרמה. הרבה ילדים שעושים דרמה פשוט רוצים קרבה, אבל לא יודעים לבקש אותה אחרת. כשנותנים להם תשומת לב איכותית ביום יום, בלי שצריך "להרוויח" אותה, הצורך להשיג אותה דרך דרמה קטן.

מה הילד לומד כשלא נכנסים

כאן מגיעה הנקודה החשובה: כשהורה לא נכנס לסרט, הדרמה עולה קודם. זה תמיד קורה. הילד מגביר, מנסה שוב, בוכה יותר חזק. זו לא כשלון. זו בדיוק ראיה שהשינוי עובד, כי ההתנהגות מנסה את עצמה קצת יותר לפני שהיא מוותרת.

בשפה של מחקר התנהגות, זה נקרא "פרץ כיבוי". כלומר, לפני שדפוס נעלם, הוא מתחזק רגע. הורים שמכירים את זה ממשיכים. הורים שלא מכירים נכנסים לסרט בדיוק בנקודה הקריטית, ולמעשה מלמדים שצריך לבכות חזק יותר.

כשמחזיקות מעמד, הילד לומד דבר חדש: "זה לא עובד עוד." ומרגע שלמד את זה, הוא מחפש דרכים אחרות לקבל מה שהוא צריך. ולזה אנחנו יכולות לעזור לו.

כשהדרמה לא קטנה

לפעמים הדרמה היא סימפטום של משהו גדול יותר. קושי בוויסות רגשי, חרדה, קושי חברתי, שינוי משמעותי בחיים. כשהדרמה חוזרת בכל המצבים, קשה מאוד לשנות, או מלווה בהתנהגויות אחרות שמדאיגות, כדאי לדבר עם מישהו שמבין בזה.

בהנסט אנחנו עובדות גם עם הילד וגם עם ההורים. הילד לומד דרכים אחרות להביע צרכים, ובעלי החיים בקליניקה יוצרים סביבה שבה קל לו לנסות. ההורים לומדים לזהות מתי הם מגיבים לדרמה מבלי לשים לב, ואיך ליצור מסגרת שנותנת ביטחון אמיתי.

כי בסוף, ילד שעושה הרבה דרמה הוא לא ילד רע. הוא ילד שמצא כלי שעובד ועדיין לא מכיר כלים טובים יותר.

המשימה שלנו, כהורות ולפעמים גם כמטפלות, היא ללמד אותו שיש כלים טובים יותר. ושאפשר לקבל קרבה וחיבה גם בלי להסלים לשם. עירית מזמינה לשיחת טלפון ראשונה ללא עלות: 050-894-2381.

עירית דימניק, הנסט, מטפלת רגשית ומנחת הורים, משמר דוד, שפלה.