השיריון של נועה
השיריון של נועה
היא תמיד ניגשת קודם לצב.
נועה בת 10, ילדה שקטה עם עיניים גדולות שרואות הכול. היא הגיעה אליי בתחילת השבוע השלישי למלחמה. ההורים סיפרו שמאז תחילת המלחמה נועה כמעט לא מדברת. בבית ספר היא ישבה בשקט, לא יזמה קשר עם חברות, ובלילה ביקשה לישון עם שמיכה כבדה מעל הראש, כמו מחבואה קטנה שהיא בנתה לעצמה.
במפגש הראשון היא הסתובבה בשקט בין בעלי החיים. עברה ליד הארנבים, הציצה על השרקנים, אבל כשהגיעה לצב היא עצרה. ישבה לידו דקות ארוכות ופשוט התבוננה.
שאלתי אותה מה היא רואה.
היא אמרה: הוא לא מפחד. יש לו בית על הגב.
המשפט הזה פתח דלת.
במפגשים הבאים חזרנו שוב ושוב לצב. הכנו לו סלט ירקות, ישבנו לידו על הדשא, צפינו בו נכנס לשיריון ויוצא ממנו. נועה עקבה אחרי כל תנועה שלו בסבלנות שלא תמיד פוגשים אצל ילדה בגילה.
באחד המפגשים הצב נכנס לתוך השיריון כשהארנבון התקרב אליו. נועה חייכה ואמרה: הוא עושה כמוני.
כמוך?
כן. כשיש רעש בחוץ, אני נכנסת לתוך השמיכה. זה השיריון שלי.
שאלתי אותה איך היא מרגישה בתוך השמיכה.
בטוח, היא אמרה. בתוך השמיכה אני יודעת שאני בסדר. אני שומעת את הלב שלי ואני יודעת שהכול בסדר.
ואיך בחוץ?
בחוץ הכול מפחיד. כולם מדברים על המלחמה. גם בבית ספר. גם אמא ואבא. ובטלוויזיה כל הזמן מראים דברים מפחידים.
נועה תיארה משהו שהרבה ילדים חווים בתקופה הזו, ובעצם הרבה מבוגרים גם. מבפנים היא מרגישה שלמה. היא יודעת מי היא, היא מרגישה שהיא חזקה. אבל העולם בחוץ משדר סכנה, חוסר ודאות, פחד. והפער הזה בין הביטחון הפנימי לחוסר הביטחון החיצוני יוצר מתח שקשה לילדה בת 10 להכיל.
אז היא עושה את מה שהצב עושה. נכנסת לשיריון.
הבאתי את השיח הזה למרחב הטיפולי ויחד התחלנו לחקור את השיריון של נועה.
מתי את נכנסת לשיריון?
מה גורם לך להרגיש שצריך להיכנס?
מה קורה כשאת בפנים?
ומה קורה כשאת נשארת בפנים הרבה זמן?
נועה חשבה ואמרה שהיא נכנסת לשיריון כשהיא שומעת את ההורים מדברים על המלחמה. כשחברות בבית ספר מספרות על קרובי משפחה שנפגעו. כשיש אזעקה ואחרי שהאזעקה נגמרת.
ומה קורה כשאת בפנים?
שקט. אני לא צריכה לדבר עם אף אחד. אני לא צריכה להסביר למה אני עצובה.
ומה את מפספסת כשאת בפנים?
השאלה הזו עצרה אותה לרגע.
היא אמרה: את השיחות עם נוי. היא החברה הכי טובה שלי. פעם דיברנו על הכול. עכשיו היא מנסה לדבר איתי ואני לא עונה.
למה?
כי אני לא יודעת מה להגיד. מה אני אגיד לה, שאני מפחדת? היא לא מפחדת. היא נראית רגילה.
פה קרה משהו חשוב. נועה הניחה שהחברה שלה לא מפחדת כי היא נראית רגילה מבחוץ. אבל כמו שנועה עצמה נראית שקטה ורגועה מבחוץ בזמן שמבפנים היא סוערת, גם נוי אולי מרגישה אחרת ממה שהיא מראה.
שאלתי את נועה: את חושבת שהצב מרגיש בטוח כשהוא בתוך השיריון?
כן, ברור.
ואת חושבת שהוא גם קצת לבד?
נועה הסתכלה על הצב שהיה בתוך השיריון באותו רגע ואמרה: כן. הוא לא רואה מה קורה בחוץ.
זה היה רגע משמעותי. נועה הבינה שהשיריון עושה שני דברים בו זמנית. הוא מגן, אבל הוא גם מרחיק. הוא נותן ביטחון, אבל הוא גם גורם לבדידות.
התחלנו לדבר על ההבדל בין שיריון שמגן לבין שיריון שכולא.
שיריון שמגן זה כשנכנסים פנימה לרגע, נושמים, מרגישים את הביטחון הפנימי, ואז יוצאים בחזרה החוצה. כמו הצב שנכנס כשיש סכנה ויוצא כשעובר.
שיריון שכולא זה כשנשארים בפנים כל הזמן. לא מדברים, לא משתפים, לא נותנים לאף אחד להיכנס.
נועה הבינה שהיא נמצאת יותר בשיריון שכולא. והיא הבינה את זה לבד.
שאלתי אותה מה היא חושבת שאפשר לעשות.
הפתרון נמצא אצלה.
היא אמרה: אולי אני יכולה לספר לנוי שאני מפחדת. אולי גם היא מפחדת.
במפגש הבא נועה סיפרה שדיברה עם נוי. והנוי אכן סיפרה שגם היא מפחדת. שגם היא לא ישנה טוב בלילה. שגם היא הרגישה לבד כי חשבה שכולן מסתדרות חוצה ממנה.
שתי ילדות שכל אחת מהן חשבה שהיא היחידה שמפחדת. שכל אחת מהן הייתה בתוך השיריון שלה.
נועה אמרה: כשסיפרתי לנוי, הרגשתי כאילו השיריון נפתח קצת. לא הורדתי אותו לגמרי. אבל הוצאתי את הראש החוצה.
במפגשים הבאים עבדנו על הרעיון הזה. שהשיריון הוא לא דבר רע. שהביטחון הפנימי שנועה מרגישה הוא כוח אמיתי. הוא המשאב הכי חשוב שיש לה. אבל הכוח הזה צריך גם דרך להיפגש עם העולם החיצוני. לא לוותר על ההגנה, אלא ללמוד מתי להוציא את הראש החוצה ומתי להישאר בפנים.
נועה המשיכה לבוא למפגשים, והמשיכה תמיד לגשת קודם לצב. אבל עכשיו, אחרי שהיא מבקרת אותו, היא גם ניגשת לארנבים. גם מלטפת את השרקן. גם מדברת איתי יותר.
היא עדיין ישנה עם השמיכה הכבדה. היא עדיין מרגישה שהעולם בחוץ מפחיד לפעמים. אבל היא כבר יודעת שהביטחון הפנימי שלה, השיריון שלה, הוא כלי שהיא יכולה להשתמש בו. לא כלא שהיא כלואה בתוכו.
והשינוי הכי גדול? נועה ונוי חזרו לדבר. ולפעמים, כשמפחיד, הן מפחדות ביחד. וזה כבר פחות מפחיד.
הביטחון הפנימי של ילדינו הוא מתנה. הוא הקול השקט שבפנים שאומר אני בסדר. התפקיד שלנו כהורים ומטפלים הוא לא לשבור את השיריון, אלא לעזור להם ללמוד מתי לפתוח אותו. לתת להם להרגיש שגם בחוץ, גם כשמפחיד, הם לא לבד.
רוצים לדבר על הילד או הילדה שלכם?
אני פה.