למה חשוב לגדל ילד עצמאי

כשאני חושבת על עצמאות אצל ילדים, אני תמיד חושבת על ילדה בת 5 שעבדתי איתה לפני כשנתיים.
לצורך הסיפור נקרא לה יעל
יעל האחות הצעירה במשפחה (יש לה עוד שני אחים בוגרים יותר).
היא רגילה לפינוקים של ההורים, הם מאכילים אותה, מלבישים אותה, כשהם משחקים איתה הם תמיד מוותרים לה ומאפשרים לה לנצח.
אם תוך כדי משחק היא פתאום צמאה, ההורה שאיתה מיד קם למזוג לה מים.
בקיצור, ילדה מאוד לא עצמאית, חסרת מוטיבציה פנימית ולא ממש מאמינה ביכולות שלה.
כשהכרתי את יעל מיד פגשתי ילדה שרגילה שעושים עבורה הכל.
מפתיחה של האור בחדר ועד הורדת המים בשירותים.
מסכימים איתי שאילו פעולות שילד בן חמש יכול לעשות לבד, נכון?
המפגשים הראשונים שלנו היו מלאי תסכול. היא רצתה להיכנס לארנבייה.
כדי להיכנס צריך לפתוח מנעול. כמובן שהיא עמדה מול הדלת וחיכתה שאני אפתח עבורה.
אני לא אפתח עבורה את המנעול, מתוך האמון המלא שלי בה ובמסוגלות שלה.
וכשהיא עמדה שם, אני רק משקפת,
״לא רצית להיכנס לארנביה״?
והיא, ״כן, תפתחי לי״
אני סומכת עלייך שתוכלי לפתוח  

במפגש הראשון היא ויתרה. ועמדנו וצפינו בארנבים מבחוץ.
במפגש השני היא כבר הביעה תסכול ובכתה.. ואני איתה בתוך זה. מאמינה בה. סומכת עליה, משקפת את הקושי ורגש התסכול שהיא חווה.
במפגש השלישי היא הבינה שכדי להיכנס ולהנות מהארנבים היא צריכה להתאמץ קצת, היא פתחה את הדלת ואני בשיא ההתרגשות מחזקת אותה
וואו כל הכבוד. איזו עצמאית את.
כל הכבוד שלא ויתרת, והצלחת לפתוח את המנעול בעצמאות. 

אז מה היה לנו פה?
ילדה לא עצמאית, ילדה עם חוסר ביטחון עצמי ואמונה ביכולות שלה 

וכל זה רק כי אנחנו ההורים אוהבים לעזור ולפנק ללא גבול.
וזה ממש בסדר לפנק אותם, כל עוד אנחנו לא פוגעים בתהליך הטבעי של פיתוח העצמאות שלהם. 

העצמאות מתפתחת סביב גיל 3, לפעמים אפילו מגיל שנתיים יש להם את הרצון לעשות דברים לבד.
לקראת גיל 3 הם באמת מתחילים לפתח יותר מיומנויות שמאפשרות להם להתלבש, להסתבן, לסדר את הצעצועים, לפנות את הצלחת מהשולחן ואפילו לעזור לקפל כביסה (למצוא את הגרביים התואמות למשל). 

התפקיד שלנו הוא לזוז ולאפשר להם עצמאות.
לאפשר להם לקחת אחריות על הצעצועים ששיחקו בהם או כפי שציינתי על הצלחת שאכלו ממנה ארוחת ערב.
״מה, הילד שלי בן ה 3 יכול לסדר את הצעצועים שלו לבד????
לא.. אין צורך, הוא סתם יבלגן יותר ובסוף אני אסדר אחריו.״ 

נכון, לפעמים הרבה יותר נוח ומהיר אם אנחנו נעשה את הדברים עבורם.

״אני אבקש ממנו לסדר מדיח? אני אוהבת את הסדר שלי, אני אסדר לבד.״
״אני ממש ממהרת בבוקר, תיק תק מלבישה אותו ויוצאים.״ 

סיבה נוספת שגורמת לנו ההורים לעשות כל דבר עבורם היא ״רק שלא יבכה״.
מכירים את הילד המשתטח מהסופר כי הוא לא קיבל את הקרמבו שביקש?
או שלא שרכתי לו את השרוך או שלא הבאתי לו כוס מים כשהוא שקוע עמוק באיזו תוכנית טלוויזיה..

והתוצאה היא שהילדים גדלים בתחושה שההורים כאן כדי לשרת אותם.
הם רק אומרים או מבקשים משהו.. והופ זה קורה.

מה קורה לו כשהוא יוצא החוצה לעולם האמיתי, לגן , לבית הספר, לבקר בבית של חבר
גם שם ישרתו אותו? 

ילד בן 9 שעבדתי איתו חלץ את הנעליים כדי לקפוץ בטרמפולינה, כשירד ביקש שאנעל לו את הנעליים. 

אנחנו רוצים לגדל ילדים עצמאים, ילדים שיאמינו ביכולות שלהם, במסוגלות הפנימית שלהם לעשות דברים בכוחות עצמם.  וכאשר אותה ילדה בת 5  גילתה את היכולת שלה לפתוח מנעול בכוחות עצמה, ואחכ ניסתה להוריד משחק ממדף גבוה וחשבה באופן יצירתי על פתרון והורידה את המשחק בעצמאות,
המסוגלות העצמית שלה החלה לעלות. היא החלה להאמין בכוחות שלה לגשת למשימה ולהתאמץ מספיק כדי לבצע אותה.

ככל שנאפשר לילדים שלנו להתמודד עם משימות יומיומיות נחזק אותם על נחישות, מאמץ, התמדה, עצמאות
כך הם יפתחו הישגיות ואמונה ביכולת שלהם להתמודד בכל פעם עם אתגר יותר ויותר מורכב.