הילד לא רוצה ללכת לטיפול? מדריך להורים
ישבת ממול לי בטלפון וסיפרת: "הוא אמר שוב שהוא לא הולך. זרק את הנעליים ונעל את עצמו בחדר."
אני שומעת את זה הרבה.
ההורה יודע שהילד צריך עזרה. אולי ראה את זה בגן, אולי הרגיש את זה בבית. הגיע לשיחה הראשונה, הבין שיש דרך, רצה להתחיל. ואז הילד אמר לא.
ומה עושים עם זה?
למה ילדים מתנגדים לטיפול?
קודם כל, חשוב להבין: ילד שמסרב לטיפול הוא ילד נורמלי לחלוטין.
טיפול זה דבר שמבוגרים מבינים את הערך שלו. ילד של שש, שבע, שמונה, לא יודע מה זה טיפול. הוא רק יודע שאחרי גן יש שיעורי בית, ושאחרי שיעורי בית יש מסך, ועכשיו מישהו מנסה לשים לו בתוך לוח הזמנים עוד "דבר". זה לא מושך.
מעבר לזה, יש כמה סיבות נפוצות:
- הוא לא מבין מה הולך להיות שם. הלא נודע מפחיד.
- הוא מרגיש שהוא "הבעיה". כאילו שולחים אותו כי משהו לא בסדר איתו.
- הוא שמע את המילה "טיפול" ומחבר אותה לדברים לא נעימים שהוא לא ממש מבין.
- הוא לא רוצה לעזוב את הסביבה המוכרת שלו.
מה לא לעשות
לפני שאגיד מה כן עוזר, אני רוצה לדבר על מה שבדרך כלל לא עוזר.
להכריח, לגרור, לאיים. "אתה הולך ונקודה." זה יוצר מאבק שבו שני הצדדים מפסידים. גם אם הילד מגיע פיזית לפגישה הראשונה, הוא מגיע עם כל השרייניות בעולם. וקשה מאוד לפתוח ילד כשהוא מגיע ככה.
לבטל את ההתנגדות. "אין מה לפחד, זה כיף, תראה." ילדים מרגישים כשמבטלים להם את הרגש. זה לא מרגיע, זה מלמד אותם שמה שהם מרגישים לא נלקח ברצינות.
לתת הסבר ארוך מדי. הורים מנסים לשכנע עם מילים רבות, אבל ילדים מגיבים להכרת רגש ולפשטות, לא לנאומים.
מה כן עוזר
להכיר בתחושה שלו. "אני שומע שאתה לא רוצה. זה בסדר שאתה לא בטוח." זה לא אומר שאתם מסכימים. זה אומר שאתם מקשיבים.
לתאר בפשטות מה יהיה שם. לא "טיפול" ולא "מטפלת". "מקום עם כלב ועם ארנב. תוכל ללטף את הכלב." זהו. ילד קטן מסוגל להבין: כלב, ארנב, משחק. זה מושך.
לתת לו תחושת שליטה קטנה. "תבחר אם לקחת איתך את הרכב או את הדינוזאור." זה לא שואל אם הוא הולך. אבל נותן לו תחושה שיש לו קצת שליטה על מה שיקרה.
לא להבטיח שזה יהיה "כיף". במקום זה, להבטיח שאתם שם. "אני נוסע איתך ומחכה לך."
להכין אותו מבעוד מועד. לא ביום, לא שעה קודם. כמה ימים לפני. "בשבוע הבא נלך לפגוש את הכלב שדיברנו עליו." בלי דרמה, בלי נאום.
מה קורה כשמגיעים אל ה"נסט
אני יודעת שהדרך לפגישה הראשונה יכולה להיות קשה. ולכן, כשהורה מתקשר אלי ואומר "הוא מסרב", אני לא ממהרת לתאם פגישה.
קודם אני שואלת: מה הוא יודע על מה שיהיה פה? כי לפעמים ההכנה עצמה היא הבעיה.
אני מציעה להורים לתאר לילד בפשטות: "יש שם כלב שאפשר ללטף. ואם לא תרצה לשחק, בסדר. נהיה שם עשרים דקות ונראה."
כמעט תמיד, הילד שבא "בכוח" מגיע לפגישה הראשונה עם ידיים מוצלבות ועיניים חשדניות. ואז הכלב מגיע אליו, שם את הראש על הברכיים שלו, וכל הדרמה של הבוקר נשכחת.
עשרים דקות אחר כך, הילד לא רוצה ללכת.
מה אם הוא ממשיך לסרב?
לפעמים, גם אחרי כל אלה, הוא עדיין אומר לא.
זה יכול להיות סימן שכדאי לשוחח קצת יותר לפני הפגישה הראשונה. לא כל ילד מוכן בו זמנית. יש ילדים שצריכים שבועיים, יש כאלה שצריכים חודש. החיפזון בדרך כלל מביא לאחור.
ולפעמים, הדרך הנכונה היא להתחיל דווקא עם הדרכת הורים, לא עם טיפול לילד. לקבל כלים לניהול ההתנגדות בבית, לשפר את הדינמיקה, ורק אחר כך להביא את הילד.
אם אתם בדיוק במקום הזה, אני מזמינה אתכם להתקשר. נדבר, נבין מה הכי מתאים לילד שלכם, ונמצא את הדרך הנכונה קדימה.
עירית דימניק, ה"נסט
טיפול רגשי בעזרת בעלי חיים, משמר דוד