→ חזרה לבלוג

איך לדבר עם ילדים על יום השואה ויום הזכרון

איך לדבר עם ילדים על יום השואה ויום הזכרון

למה חשוב לדבר, גם כשקשה

כל שנה, בפרק זמן קצר, מגיעים שני ימים כבדים: יום הזיכרון לשואה ולגבורה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. ימים שבהם הסביבה שקטה יותר, המסכים מדברים על מוות ואובדן, הצפירה בוקעת באוויר, ולפעמים הדמעות של מבוגר בבית לא מוסברות לילד שיושב לצידו.

ילדים מרגישים. הם קולטים. הם שואלים. ולפעמים הם שותקים, אבל דברים עדיין מצטברים בתוכם.

הניסיון להגן על ילדים על ידי שתיקה נובע ממקום של אהבה. אבל כששותקים, הדמיון של הילד ממלא את החלל. לפעמים הוא ממלא אותו בדברים מפחידים יותר מהמציאות.

דיבור מותאם גיל לא מגן פחות. הוא מגן אחרת, בצורה טובה יותר.

ילדי גן: פשטות, בטיחות וחיבוק

ילדים בגיל הגן (בין 3 ל-6 בערך) חיים בהווה. הם לא מבינים היסטוריה, ולא צריכים. מה שהם מבינים הוא: בטוח או לא בטוח, קרוב אליי או רחוק ממני.

בגיל הזה, על יום השואה מספיק להסביר כך:

"לפני הרבה מאוד שנים, הייתה מלחמה קשה מאוד ואנשים רבים נפגעו. היום אנחנו זוכרים אותם ועצובים קצת. זה בסדר להרגיש עצוב. אבל אנחנו בבית, ביחד, וזה בטוח."

על יום הזיכרון:

"בישראל יש חיילים שעבדו קשה כדי לשמור עלינו. חלקם נפגעו. היום אנחנו עוצרים ומודים להם. הצפירה היא כמו רגע שקט שבו כולם חושבים עליהם."

כמה עקרונות לגיל הגן: אל תכנסו לפרטים גרפיים. הישארו קרובים, חיבוק פיזי מסביר יותר ממילים. אם הילד שואל שאלה שאין לה תשובה, אפשר לומר: "שאלה טובה, בוא נחשוב יחד." ואל תצפו לשיחה ארוכה. משפט שניים, חיבוק, והמשך.

ילדי בית ספר (7 עד 9): להתחיל להבין

בגיל הזה ילדים כבר לומדים על שואה בבית הספר, ורובם נחשפים לתוכן. הם מסוגלים להבין שהיה אירוע היסטורי, שהיו קורבנות, שהייתה אכזריות. אבל הם עדיין לא מסוגלים לעכל את הגודל המלא.

על יום השואה אפשר להסביר:

"בשואה נרצחו המון יהודים, ביניהם גם ילדים בגילך. זה קרה לפני כ-80 שנה, באירופה. אנחנו זוכרים אותם כל שנה כי חשוב שלא ישכחו."

ואפשר לחבר לסיפורי משפחה, אם יש. על יום הזיכרון:

"יום הזיכרון הוא לחיילים שנפלו כדי שיהיה לנו פה מדינה. חלקם היו צעירים מאוד. הצפירה עוצרת את כולנו לרגע כדי להגיד תודה."

כשילדים שואלים "למה הם פגעו בילדים?" אפשר לענות: "כי היה שם שלטון רע שהחליט לפגוע ביהודים. זה לא הגיוני ולא צודק. ולכן חשוב שלא ישכחו." כשהם שואלים "האם זה יכול לקרות שוב?" אפשר לענות: "היום יש לנו מדינה, צבא, ומדינות רבות שאמרו 'לא עוד'. אנחנו שומרים, זוכרים, וחיים."

גיל 10 ומעלה: שיח אמיתי ועמוק יותר

ילדים מגיל 10 ומעלה מסוגלים לשמוע יותר, לשאול שאלות מורכבות, ולחוש כובד רגשי אמיתי. הם עשויים לחשוש, לכעוס, ולצפות שהמבוגרים יסבירו איך העולם יכול להכיל דברים כאלה.

בגיל הזה השיח יכול להיות:

"השואה הייתה אחד האסונות הגדולים ביותר בהיסטוריה. שישה מיליון יהודים נרצחו, ביניהם משפחות שלמות וקהילות שלמות. זה קרה לפני פחות ממאה שנה. סבא-רבא של ילדים כמוך היו שם, או שמעו על זה כשזה קרה."

על יום הזיכרון אפשר לדבר על הפנים האנושיות:

"כל שנה מדינת ישראל מאבדת חיילים. כל אחד מהם הוא אדם עם משפחה, חברים, חלומות. יום הזיכרון הוא לא טקס ריק. הוא אנשים שעוצרים, ממש חושבים, וכואבים על מישהו ספציפי."

כשהם שואלים "איך אנשים יכלו לעשות דברים כאלה?" אפשר לענות: "כשאנשים לא חושבים בעצמם, כשמישהו חזק מכתיב להם מה לחשוב, הם יכולים להגיע למקומות מפחידים. זאת הסיבה שמלמדים אתכם לחשוב בעצמכם." כשהילד אומר "אני עצוב, לא רוצה לחשוב על זה" אפשר לענות: "זה הגיוני לחלוטין. לא חייבים לשבת ולסבול שעות. מספיק לרגע אחד להיות שם, לזכור. זה כבוד."

כשהילד מגיב בחוסר רגש

לפעמים ילדים נראים אדישים או אפילו מצחיקים את הנושא. זה לא אומר שהם לא הבינו. זה לרוב מנגנון הגנה של מערכת עצבים שלא יודעת איך לעכל משהו גדול מדי.

לא צריך לכעוס עליהם. אפשר לומר: "אני מבין שזה מרגיש רחוק. זה בסדר שלא מרגישים הכל."

מה לא כדאי לעשות

לא כדאי להראות תמונות קשות מהשואה לילדים צעירים מגיל 10 בלי הכנה. לא כדאי להפחיד ילדים בנוגע לביטחון ישראל. לא כדאי לכפות רגש, כי "אתה צריך לבכות עכשיו" יוצר לחץ שמרחיק. ולא כדאי לנתק מהגיל: ילד בן ארבע לא צריך שיחה מורכבת, ילד בן שתים עשרה כבר יכול לשמוע הרבה יותר.

סימנים שכדאי לשים לב אליהם

אחרי ימי הזיכרון, חלק מהילדים עשויים לחוות חרדה, קשיי שינה, שאלות חוזרות ונשנות, או קושי להפסיק לחשוב על זה. זה טבעי לרמות קלות ולמשך ימים ספורים.

אם הקושי נמשך שבועות, אם יש הימנעות חריגה, אם הילד נראה שקוע ולא מצליח לצאת מזה, כדאי לפנות לאיש מקצוע.

לסיום

אחד הדברים החשובים ביותר שהורה יכול לעשות ביום כמו יום השואה ויום הזיכרון הוא פשוט להיות נוכח. לשבת, לדבר, לאפשר לשאלות להיות שם גם בלי שכל תשובה מוכנה.

ילדים לא צריכים הורים שיודעים הכל. הם צריכים הורים שלא בורחים מהקושי.

אם הרגשת שיש עוד מה לעבד, שיש ילד בביתך שמתמודד עם נושאים כבדים, ושהוא צריך מרחב בטוח לעשות את זה, מוזמנת לפנות. בה"נסט אנחנו עובדים עם ילדים בדיוק על זה: לעבד, להרגיש, ולצאת חזקים יותר.