יש משפחה שעוד לא מכירה אותי
יש משפחה שעוד לא מכירה אותי
לפעמים אני חושבת על משפחה שאני עוד לא מכירה.
משפחה שיש בה ילד. אולי בן שש, אולי בת שמונה. ילד שמתפרץ בבית, שמתקשה להירגע, שמגיע ממסגרת עם טיפות זעם בפנקס. הורים שמנסים כל מה שהם יודעים, ובלילה שוכבים עם שאלה שלא מרפה: האם אנחנו עושים מספיק?
אותה משפחה לא יודעת שאני קיימת. לא יודעת שיש מקום כמו ה"נסט, עם ארנב שיושב לידם בשקט ולא שופט, עם כלב שמקבל כל ילד בדיוק כפי שהוא, עם חתול שמאפשר ילד לנשום רגע מחוץ לבית הספר ומחוץ לציפיות.
ואני חושבת עליהם.
כי ראיתי מה קורה כשמשפחה כזו מגיעה.
ראיתי ילד שהגיע עם חומות גבוהות, שכל תסכול הפך אצלו לסערה, ואחרי חודשים של עבודה, עם בעלי חיים שלא הביאו איתם שיפוטיות, ראיתי שינוי. לא קסם, לא שינוי בן לילה. שינוי אמיתי, איטי, מהמקום הנכון.
ראיתי הורים שהגיעו עייפים מהמאבק היומיומי, שהרגישו שאיבדו את הקשר עם הילד שלהם, ויצאו עם כלים. עם הבנה אחרת. עם תחושה שהם לא לבד בזה.
זה הייעוד שלי.
לא רק לעבוד עם הילדים שכבר מגיעים. אלא להיות קיימת בשביל המשפחות שעוד לא יודעות שיש מקום כזה, שיש דרך אחרת, שהחיים שלהן יכולים להיות אחרת.
אם משהו במה שכתבתי מדבר אליך, אם יש בבית ילד שמתקשה ואת מרגישה תקועה, מוזמנת לכתוב לי. לפעמים שיחה אחת יכולה לשנות את הכיוון.