אובדן ההתרגשות: כשילדים מפסיקים לצפות לדברים בתקופת אי ודאות

אתם מספרים לילד שלכם על משהו שמחכה לו. טיול, יום הולדת, נסיעה לים, ביקור אצל הדודה שהוא כל כך אוהב. פעם זה היה מספיק כדי לראות עיניים נדלקות. עכשיו התגובה היא משיכת כתפיים, "אוקיי", ולפעמים אפילו "בטח שבסוף זה יתבטל".

זה לא חוסר נימוס וזה לא כפיות טובה. זה משהו שקרה בשקט, במשך תקופה ארוכה של תוכניות שהתבטלו, מסגרות שהשתנו בלי הודעה מראש, וחגים שלא יצאו כמו שתוכננו. הילד שלכם למד משהו, אולי בלי לשים לב שהוא למד אותו: אם אני לא אתרגש מראש, זה יכאב פחות כשזה יתבטל.

למה זה קורה

התרגשות מראש היא סוג של פתיחות. כשילד מצפה למשהו, הוא כבר משקיע בו רגשית, כבר בונה בראש איך זה יהיה, וזה מגדיל את הסיכוי לאכזבה אם זה לא יקרה. אחרי כמה פעמים שהציפייה נענתה בביטול או בשינוי, הנפש לומדת לקצר את המרחק בין הידיעה לבין ההתרגשות, ולפעמים מוותרת על ההתרגשות לגמרי.

זה מנגנון הגנה נבון, לא קלקול. באותו אופן שמבוגר שנכווה כמה פעמים ממשהו שלא יצא לפועל לומד לומר "נראה", גם ילד לומד את זה, רק מהר יותר, כי המערכת הרגשית שלו עוד לא בשלה מספיק כדי להחזיק גם תקווה וגם אי ודאות בו זמנית.

יש לזה גם מקור נוסף. ילדים קולטים את ההורים שלהם. אם אתם עצמכם נזהרים מלהתרגש, אם אתם אומרים "בואי לא נתכנן יותר מדי, מי יודע מה יהיה", הילד לומד את זה ממכם, גם אם לא אמרתם לו את זה ישירות.

למה זה חשוב, לא רק "חבל שהוא לא נהנה"

ציפייה חיובית היא לא רק תוספת נחמדה לחוויה. היא כלי רגשי משמעותי. היכולת לצפות למשהו בשמחה מזינה תקווה, נותנת מוטיבציה, ומלמדת את הנפש שאפשר להשקיע בעתיד גם כשהוא לא ודאי. ילד שמוותר על הציפייה לא רק מפסיד את ההתרגשות של הרגע שלפני, הוא בהדרגה מפסיד גם את היכולת לדמיין טוב, לרצות דברים, ולהאמין שרצוי להשקיע ברגש לפני שהתוצאה בטוחה.

זו בדיוק אותה יכולת שתידרש ממנו בהמשך החיים, כשירצה להשקיע במשהו לא בטוח, ביחסים, בלימודים, בחלום. אם הוא לומד עכשיו שהדרך הבטוחה היא לא לרצות כלום מראש, זו הרגלה שקשה לפרק מאוחר יותר.

איך זה נראה אצל הילד שלכם

לא כל ילד רגוע הוא ילד ששכח איך להתרגש. אבל יש כמה סימנים שכדאי לשים לב אליהם. תגובה שטוחה ועקבית לחדשות טובות, גם כאלה שבעבר היו מרגשות אותו. משפטים כמו "בטח שזה יתבטל" או "לא משנה, ממילא לא יקרה" שחוזרים על עצמם. ציניות שנשמעת בוגרת מדי לגיל שלו. וסירוב להשתתף בתכנון, "לא רוצה לדעת עד שזה קורה", כאילו הידיעה מראש היא סיכון.

השינוי הזה בדרך כלל לא מגיע בבת אחת. הוא מצטבר, וקל לפספס אותו כי הילד עדיין מתפקד, עדיין הולך לבית הספר, עדיין משחק. מה שחסר הוא שקט יותר.

מה לא עוזר

הדחף הטבעי הוא לנסות "להדליק" את הילד מחדש. "תתרגש כבר, זה יהיה כיף!" אבל לחץ להתלהב לא עובד, ולפעמים גורם לילד להתרחק עוד יותר, כי עכשיו יש לו גם את הציפייה המקורית וגם את התחושה שהוא מאכזב את ההורים בכך שהוא לא מגיב כמו שמצפים ממנו.

גם ביטול התחושה שלו לא עוזר. "למה אתה כזה שלילי, תנסה להסתכל על הצד החיובי" מעביר לילד מסר שהעמדה הזהירה שלו לא לגיטימית, בזמן שהיא בעצם דרך הגנה שהוא פיתח מתוך ניסיון.

מה כן עוזר

תנו מקום לשתי האמיתות ביחד. "אנחנו מתרגשים לטיול, וגם יודעים שדברים יכולים להשתנות" זה משפט שמכיל גם תקווה וגם מציאות, בלי לדרוש מהילד לבחור בין להתרגש לבין להיות מוגן.

תנו לו שמחות קטנות שבשליטתכם. במקום להבטיח נסיעה גדולה שתלויה בגורמים חיצוניים, בנו רגעים קטנים שוודאי יקרו, ארוחת גלידה ביום שישי, שעת סיפור קבועה, טיול קצר בשכונה. ודאות קטנה וחוזרת בונה אמון מחדש הרבה יותר מהבטחה גדולה אחת.

עמדו במה שאתם מבטיחים. אם אתם אומרים שתעשו משהו, עשו אותו, גם אם זה קטן. כל הבטחה שמתקיימת היא לבנה בבניין מחדש של האמון שהילד איבד. וכשמשהו כן מתבטל, אל תעברו הלאה מהר מדי. תנו מקום לאכזבה, "כן, זה מתבטל, וזה מתסכל, וזה בסדר להיות מאוכזב", זה עוזר לילד לדעת שאכזבה אפשר לשרוד, לא רק להימנע ממנה.

שימו לב גם לעצמכם. אם אתם עצמכם נמנעים מלתכנן או מלקוות, הילד קולט את זה. אתם לא צריכים להעמיד פנים שהכל בטוח, אבל כדאי לבדוק אם אתם מדגימים לו זהירות סבירה או ויתור מוחלט.

מתי כדאי לפנות לעזרה

זהירות מסוימת בתקופה כזאת היא תגובה נורמלית ואפילו בריאה. אבל אם התגובה השטוחה מתפשטת מעבר לתכניות ולאירועים, אם הילד מפסיק להתלהב גם מדברים שלא קשורים לביטולים, אם מצטרפת אליה נסיגה חברתית, ירידה בתפקוד, או עצב שנמשך זמן רב, זה שווה שיחה עם איש מקצוע. לפעמים מה שנראה כמו זהירות סבירה הוא בעצם סימן לתהליך רגשי עמוק יותר שכדאי ללוות.

מה עושים בהנסט

בהנסט אנחנו רואים לא מעט ילדים שאיבדו את היכולת לצפות בשמחה, בדיוק בגלל שהם למדו להגן על עצמם מאכזבה. העבודה עם בעלי החיים, הכלב, החתול, הארנב, האוגר, מזמנת דבר עדין: אפשר לצפות לביקור הבא אצל בעל החיים בלי סיכון גדול, כי הוא כאן, נוכח, וזמין בכל פעם מחדש. זו דרך בטוחה לתרגל מחדש את השריר של הציפייה, בלי הימור גדול מדי.

במקביל אנחנו עובדות עם ההורים, כדי לבנות יחד שגרה של ודאויות קטנות שהילד יכול לסמוך עליהן, ולהבין איך ללוות אותו חזרה אל היכולת לרצות דברים בלי לפחד מדי מהתשובה.

אם שמתם לב שהילד שלכם הפסיק להתרגש, גם מדברים שהוא פעם חיכה להם, אתם מוזמנים לשיחת טלפון ראשונה ללא עלות: 050-894-2381.

עירית דימניק, הנסט, מטפלת רגשית ומנחת הורים, משמר דוד, שפלה.