שאלות שרציתם לשאול ולא היה לכם את מי (חלק 1)


                                                                                                                       



לאחרונה הקשבתי להרצאה של פרופ׳ עמוס רולידר. המועצה שלנו מפנקת בתקופה זו בהרצאות מעולות כמעט כל ערב. אז נרשמתי להרצאה כדי להכיר יותר את הגישה שלו, לשמוע את דעתו ולהחכים בעיקר.
שמחתי לדעת שאנחנו דיי מתואמים בגישת החינוך.
בחצי שעה הראשונה הוא העלה את הקשיים ובחצי שעה השניה הוא דיבר על פתרונות. 

דיבר על החינוך החדש או הסמכות החדשה. על כך שברוב השעות שההורים אינם בבית והילדים עם מטפלת / בייביסיטר/ סבא סבתא, הילדים לא חווים תהליכים חינוכיים.
כי בואו נודה על האמת, זה באמת לא תפקידם לחנך את הילדים שלנו. חינוך זה עלינו. וכשאנחנו לא שם כדי לחנך, אז הילדים פחות עצמאיים, פחות רואים את האחר, פחות מתחשבים, פחות מכבדים, פחות לוקחים אחריות וכדומה.
בזמן הקצר שנותר ביום, ההורה חש צורך להעניק לילדו את מלוא תשומת הלב, בלי לכעוס, בלי לשים גבולות, בלי לחנך.
ההורה הופך להיות ״משרת״ של הילד בלי לשים לב. כל דבר שהוא רוצה, הוא יקבל.

פרופסור רולידר טען כי הפתרון טמון בהקנייה של היכולת לנהל את ששת הרוטינות של אורחות החיים של הילדים, כמובן בהתאם לגילם ויכולתם.
אני לא אפרט פה מעבר, כי אני חושבת שאין כמו לשמוע את ההרצאה שלו ממקור ראשון, ממליצה בחום, יש הרבה דברים שאפשר ללמוד ולנסות לשנות את הלך הרוח בבית בעקבות דבריו.

מה שכן, בסיום המפגש הוא איפשר מקום לשאלות וממש בער לי לצעוק לכולם שאני אשמח לעזור לכם,
אשמח לתת לכם תשובות לכל השאלות וללוות אתכם בקשיים שאתם חווים.
אבל כפי שאני מלמדת את הילדים איפוק.. גם אני התאפקתי.
דבר אחד כן עשיתי, רשמתי את השאלות שהיו לכם, ואשמח לנצל את הבמה ולענות עליהם. ואם אחת האימהות, או יותר, יקראו אותי ויקבלו מענה, אני יותר מאשמח.
בכל פוסט אענה על שאלה אחרת:


איך מתארגנים בבוקר / ערב כשלילד יש הפרעת קשב וריכוז

איך להגיב במריבות אחים

מה לעשות כשילד בן 6 שמפחד להיות / לישון לבד

איך להתמודד עם ילד שסובל מהפרעת קשב ודחיית סיפוקים, אימפולסיביות


אז בואו נתחיל:

איך מתמודדים עם בכי מכל דבר קטן?



אז ראשית אני יכולה להפנות אתכם לפוסט שלם שכתבתי בנושא בכי, ממש כאן.
שנית, בואו ננסה לחשוב מה הסיבה שהילד בוכה. האם הוא בוכה כי הוא ביקש משהו ואמרנו לו ״לא״.
האם הוא בוכה כי לקחו לו משחק?
כי הוא ביקש שנמזוג לו כוס מים ואנחנו באמצע משהו והוא היה צריך להמתין, או חלילה למזוג לעצמו?

יש סיבות רבות שגורמות לילד שלנו לבכות (נוציא את הסיבה של קיבל מכה וכואב לו.)
הסיבה העיקרית היא כי פעם, כשהוא היה פעוט קרה משהו (אחד מהדברים שציינתי מעלה או משהו אחר), הוא בכה והבכי הזה הביא אותנו, ההורים, לפעולה. הבכי שלו גרם לנו לתת לו תשומת לב.

אנחנו חיה חברתית, יש לנו צורך בתחושת השייכות ואנחנו נעשה הכל כדי ליצור אותה.
תינוק בוכה ואימא מחבקת ועוטפת, היא נותנת לו תחושת שייכות, נותנת לו תשומת לב, חום ואהבה. התינוק גדל קצת, הוא רץ ומשחק ופתאום נופל. מכירים את זה שכשאתם מסתכלים ומגיבים לנפילה הם מיד מתחילים לבכות ואם אנחנו לא שם ולא רואים הם קמים וממשיכים לרוץ?
זה בדיוק המקום של תשומת הלב ותחושת השייכות שהם זקוקים לה.



הילד גדל ואז אנחנו יכולים בלי לשים לב לחזק את התחושה הזו אצלו שכשהוא בוכה, הוא מקבל תשומת לב.

דוגמאות:

טל רצתה להיכנס לבית של הארנבים. היה לה ברור שאני צריכה לפתוח לה את הדלת כדי שתיכנס.
״אני סומכת עלייך שתמצאי דרך לפתוח את הדלת״
״לא, תפתחי את״
אני שותקת ומתיישבת
טל ממשיכה לעמוד ומתוך תסכול שאני לא ממלאת את הצורך שלה היא מתחילה לבכות ולומר שהיא לא יודעת והיא לא יכולה.
״אין לי ספק שכשתנסי פתוח את הדלת, תראי שזה אפשרי״
(מקצרת את התהליך... לבסוף היא פתחה את הדלת )
״כל הכבוד לך טל, את ממש עצמאית. כל הכבוד שפתח את הדלת ועכשיו תוכלי להיות עם הארנבים״.

ככל שאיפשרתי לה להתמודד עם התסכול שאני לא עושה עבורה דברים והיא מתמודדת ומצליחה לבד, היא פיתחה את העצמאות שלה, את הביטחון בעצמה וביכולות שלה.

דוגמה נוספת:

בן מנסה להתלבש ולא מצליח. הוא לא מוצא איפה להכניס את הראש והשרוול נתקע לו.  
הוא מתוסכל.
״אני רואה שממש הסתבכת את השרוולים, אולי כדי לנסות שוב״
בן מנסה שוב התסכול עולה והוא מתחיל לבכות.
״אני רואה שאתה ממש מתוסכל, בוא ננסה מהתחלה״
בשלב זה אני יחד איתו מניחה את החולצה ושלב שלב מסבירה איך ללבוש חולצה. אני לא מלבישה אותו, אני לא מלחיצה אותו ״נו.. מה קורה, נו תכניס לפה את הראש.. ״
ברוגע ונחת אנחנו מנסים יחד למצוא את הדרך  להצלחה של בן.

עכשיו תאמרו לי: בוקר, כולם בלחץ, נראה לך שיש לי זמן להתחיל להתעסק עם רוגע ונחת.
אז אני אומר לכם, נכון, בבוקר זה באמת ממש סיטואציה לחוצה של התארגנות. אני הייתי קמה 10 דק מוקדם יותר על מנת שאוכל להקדיש לזה את הזמן עד שהוא ילמד ויהיה עצמאי. אקדיש לזה זמן בערב, אחרי מקלחת כדי שהוא יוכל להתאמן בנחת ובלי לחץ של זמן.
אנסה למצוא פתרונות על מנת לאפשר לו להיות עצמאי, על מנת שהוא יוכל להתארגן לבד ואני אוכל להתעסק בסידורי בוקר / ערב.
ואותו הדבר לגבי נעילת נעליים. בהתחלה זה באמת מאוד מתסכל והוא בוכה ורק רוצה שאנחנו ננעל עבורו את הנעליים. אבל תחשבו כמה נפלא הוא ירגיש כשהוא ינעל את הנעליים בעצמאות ויקבל מכם חיזוק על כך. וכמה נפלא יהיה לכם שהוא יתארגן לבד ואתם תהיו פנויים לשתות את כוס הקפה שלכם בבוקר.

אנחנו מאוד רוצים לעזור לילדים שלנו בפעולות היומיומיות עד כדי כך שאנחנו שוכחים שיש פעולות שהם יכולים כבר ללמוד לעשות בעצמם. וככל שהם יגדלו עם ה״שירות״ הזה שאנחנו נותנים להם, יהיה להם יותר קשה לוותר עליו. הם יבכו ויכעסו ויעשו הכל כדי לגרום לנו לעשות עבורם.
אנחנו לא נרצה שהם יבכו ונמשיך לשרת אותם.
וכך המעגל יגדל וימשך וכלל שהם יגדלו יהיה קשה יותר לפרוץ אותו.

אז בואו נחליט שאנחנו עוזרים להם עכשיו.
תנו להם עצמאות, תנו להם להתמודד, חזקו אותם. 

תהיו חזקים אתם כשהם בוכים. 
שבוע ראשון יהיה קשה, כי התנאים הורעו. אך מהר מאוד הם יבינו שאתם עקביים ורציניים והכי חשוב, סומכים עליהם שהם מסוגלים.

ספרו לי איך הלך.. ואם יש עוד שאלות ותהיות, אשמח לעזור




הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.